האשה הזו היתה היום אני

הבוקר היו לי כמה שעות של חסד. כלומר לבד. ולמעשה החסד הוא דווקא הזמן עם הקטנטונת אבל הזמן הזה של הלבד יקר ערך כל כך לאימא, שאפשר ומותר לקרוא גם לו חסד. הייתי בטוחה שאעשה כל מיני דברים מועילים בחלון הזה, ולבסוף אכן עשיתי דבר מועיל מאוד, אם כי לא מה שתכננתי, תרגלתי יוגה, פשוט בבית, על השטיח שהפך לאחרונה למגרש המשחקים של בתי והיה הבוקר מזרן היוגה שלי.

הרגשתי צורך בנוכחות נוספת לתרגול הזה. כוונתי, יש שמתרגלים יוגה וההכוונה עולה מהגוף. היום ביקשתי הכוונה חיצונית, וזו נמצאה בדמות הספר המקסים והשימושי כל כך יוגה של האישה

אז האישה הזו הייתה היום אני.

תתעלמו בבקשה מהצילום לכריכה, שלדעתי מדבר דימוי מסוים של יוגה, ולא מדבר יוגה. זה לא משנה. כפי שהמורה שלי אומרת, אל תתמקדו באיך נראית התנוחה, אלא בתוכן שלה, איך זה מרגיש מבפנים. ובפנים – התוכן – יופי!

יוגה של האישה

למה הספר הזה חביב עלי כל כך?
ראשית, המבוא שלו נפלא. מה שהייתי מאחלת לעצמי המתבגרת שיספרו לי, במקום השיחה ההיא על הווסת עם החבילות המרשרשות של הפדים והטמפונים, שבעצם החזיקו כלום, אוויר ריק מתוכן אמיתי שיכול להתחבר לגוף, ללב – הרעֵב למיתולוגיה גדולה ויפה על הנשי.

וכן, גם בגילי המתקדם, עדיין מלבב לקרוא את המידע העשיר והמשמח הזה על מחזוריות הגוף.

מעבר לכך, יש בספר תרגולים טובים ועמוקים, פשוטים למעקב, הבנה וביצוע – לכל מי ששפת היוגה כבר קצת נהירה לה (כי למרות שהגוף שלנו יודע יוגה – ולו מהזיכרון התינוקי האגור בגופנו, מן הרחם, ואחרכך, עד שיצקו אותו אל הכיסא, שעצר אותנו מתנועה – רובנו זקוקים בתחילה למורה). הפרקים ערוכים תחילה סביב תנוחות יוגה, עם שפע הסברים, ולאחר מכן מציעים תרגולים רלוונטיים לעניין מציק מסוים, ייצוב והרגעה שלו.

בעבר, היתה תקופה שסבלתי בה ממיגרנות. התרגול לטיפול במיגרנה שמצאתי בספר היה גילוי מבורך. בכלל, הספר מציע פעמים רבות וריאציות לתנוחות יוגה מוכרות שכוללות תמיכה נעימה מאוד, ובפרט דגש על תמיכה בראש. המגע התומך מזמין להרפות ולשחרר את הראש העייף, הלָחוּץ, לפעמים מָחוּץ, למקום מלא מקום, כבד מתוך נוכחות, לא מתוך מועקה, או פשוט קל.

חשוב לציין: הספר בנוי בראש "איינגרי" למדי, ולפיכך רווי בשימוש בעזרים. חגורות, קוביות, ובעיקר ידידה הטוב של כל אישה (ואיש) – הבולסטר! הבולסטר הינו כרית גלילית גדולה ומוצקה, והוא פריט מצוין לכל מי שגבו יקר לו, או סתם אוהב להתפנק. הבולסטר איננו רך ואיננו אמור להיות רך, הוא נוכח, יציב ותומך. בולסטר הוא חבר טוב ואני ממליצה לכל אחד ואחת להתיידד עם לפחות אחד ולהזמין אותו הביתה לעולמים (מחירו נע בדרך כלל בין ששים למאה שקלים ולדעתי שווה כל אגורה) אפשר גם לאלתר בולסטר (הספר מציע – דרך גלגול והצמדה של שלוש שמיכות).
על כל פנים, כמי שאוהבת בדרך כלל לתרגל "יחפה" מעזרים, ניסיוני עם הספר לימד אותי שבדרך כלל, אם זהירים מלהיות יותר מדי ייקים, זה נחמד.

התרגום, ההפקה (הספר מאורך כחוברת עבודה נוחה) והעריכה מרשימים, נעימים ומוקפדים. כפי שמעידה אהובה סתיו בקישור שנתתי קודם, היא עבדה עליהם כשנתיים. זה ניכר ביופיו של הספר וביכולתו הנינוחה לתקשר עם הקוראת, כמו חברה-מורה טובה.

דבר אחד חסר לי בספר. על אף התרגולים המצוינים המוצעים בו, לא מצאתי בתוכו את ההתייחסות הראויה לעבודה עם קרקעית האגן. כה חבל שספר יוגה אשר המוקד שלו הוא בריאות נשית לא מניח את הזרקור המתבקש על חיזוק קרקעית האגן ובפרט על תרגול ה"מולה בנדהה". השרירים החבויים האלה חשובים כל כך לנו כנשים.

עדיין, זהו ספר נפלא שיצטרף למדף הספרים האישי על הגוף הנשי – אני חושבת שכל אישה ונערה טוב לה שיהיה לה מדף כזה. בפעם הבאה שתחפשו מתנה לעצמכן, לחברה או לקרובת משפחה – ול"בת מצווש" בפרט!

אין מלך בישראל

'אלי הירש קורא שירה' הצליח להפתיע ולרגש אותי ביום שישי הזה בקריאה רואה ועמוקה בליבו של קהל יחיד, אשר כתבתי בפרץ לפני כמעט עשור: ממלכות ומלכים-אבות, גוויות ורוחות רפאים משירתו של ויזלטיר, מלחמת טיטאנים ומרי נעורים נשי.

אלי הירש 12.7.13

קהל יחיד רבים – טקס ביכורים מתגלגל

לרגל חג השבועות פצחתי בטקס ביכורים קטן קרנבלי, שאליו הזמנתי ועדיין מוזמנים קוראות וקוראים של קהל יחיד, כאלה שקראו וכאלה בפוטנציה (כלומר, כולכןם).

דניאל באומגרטן: הים סופג הכול

דניאל באומגרטן: הים סופג הכול

הרעיון הוא: קהל יחיד רבים. מתחלפים בתפקידים. אני, הכותבת, קהל יחיד שלכםן. ממענים אלי תצלום של הספר. בקריאה, כאובייקט בחלל, במרחב או צילום בכל מצב צבירה אחר, הקשור לחוויה האישית שלכם עם הספר. צילום הנובע מקריאה כלשהי (ולו מזערית או רנדומלית) בספר ומתכתב עם תכניו, או לא. כזה שהספר עומד במרכזו או מצוי בשוליים. מי שמרשה לי, אפרסם את התצלום שלו/ה.

אני מקווה שמי שיקרא את הספר יבין את הצורך שלי  בתמוניות, "להרבות קהל יחיד".

קוראות וקוראים, גם עתידיים, מוזמנותים לשלוח לי גם בהמשך. אולי זה יהפוך לפוסט מתעדכן. ומי שרוצה ויכול, שישלח לי היום ומחר, ויצטרף בזמן אמת לטקס הביכורים בחג השבועות!

אז הנה קהל יחיד רבים שנקשו על הדלת שלי בינתיים:

המשורר דניאל באומגרטן ("למרות שהמשורר הזהיר") שלח שני תצלומים תחת השם: "הים סופג הכול", הלקוח מהשיר "ניפגש במרמרה".
אתר הצילום: שפך הירקון. בתמונה הקודמת רואים את הזרימה מתחנת רידינג אל השפך.
"הים של חיפה" כשם שיר אחר בספר, מתעתק לים של תל-אביב.

הים סופג הכול (2) דניאל באומגרטן

הים סופג הכול (2) דניאל באומגרטן

אורלי נתן חילצה את "קהל יחיד" מבדידותו. כתבה בשולי התצלום: קהל זוגי, וצילמה את שולחן העבודה שלה כפי שהוא, כש"קהל יחיד" נח מתחת לספר השירה הקומפקטי והחזק "פרובניציאלית" מאת מיטל נסים, וכש"אישה בגן" ניצב מן העבר האחר.
בתקריב או בזכוכית מגדלת ניתן לראות שרבוטים: שירים מציירים מסלולים

אורלי נתן: ללא כותרת

אורלי נתן: ללא כותרת. בשולי התצלום: קהל זוגי

טלי גור שלחה שני תצלומים. אחד לוהב ואחד משלים. השם: "בוערת מבפנים".
לקח לי זמן להבחין: השתקפות האור מבעירה את העצים

טלי גור: בוערת מבפנים

טלי גור: בוערת מבפנים

גם טלי הניחה את הספר לצד שכנים. ארך גם זמן עד שפענחתי וחיברתי הקשרים ל"קהל יחיד". כבוד!

טלי גור: צילום 2

טלי גור: צילום 2

ליאור וינטראוב שלח כף יד שחורה, כשם אחד השירים המדבר עם שירהּ הידוע של יונה וולך.
היד ענקית, בעיניי אפילו מעט אימתנית (או פשוט מעולם אחר?) חופנת את הספר. לתצלום קרא:
"רגישות ביד הברזל".
הספר אכן נראה בתוכהּ מאוד שברירי.

רגישות ביד הברזל

ליאור וינטראוב: רגישות ביד הברזל

בן זוגי, יאיר, בחר נונשלנטית לצלם את שולחן הסלון הסתור, ולקרוא לתצלום: תמונת מצב. אגב, בראש מגדל ספרי הינקותא "סמאל אהובי", ספרה היפה של המשוררת ענבל אשל כהנסקי.  כאן השמש הבוער על העטיפה מתכתב עם משאבת החלב.

יאיר: תמונת מצב

יאיר: תמונת מצב

המשורר טל אזרד שלח שני תצלומים. בראשון לחם צר, מים  ו"קהל יחיד" .

טל אזרד לחמניה

טל אזרד: ללא כותרת

בתצלום השני "קהל יחיד" צמוד לרומן חניכה אנגלי קלאסי: "תקוות גדולות" מאת צ'ארלס דיקנס. הכרך ממורטט ומקומטט משהו ליד ספרי שרק יצא מן הדפוס, זקן לצד צעיר.

טל אזרד תקוות גדולות

טל אזרד: ללא כותרת (2)

ובהמשך טבעי לרוחות האנגליות המנשבות, קיבלתי תצלום מאחותי, איילת רוזן.  הצילום האירופאי שלה כמו מגיח מתוך Motherlands, כשם אחד מהשערים בספר. צמד הרמזורים האדומים ניצבים מול הרוכב היחידי שכמו קפא, ובצד כל זוגות האופניים האחרים, מונחים בערימה.

איילת1

איילת רוזן: ללא כותרת

שועי רז שלח תצלום של חרדי ארך פיאות וארך זקן רוכן בנוף הספר שלי. בתחילה חשבתי שמדובר בנונסנס, ושאכן, כפי שכתב שועי, זהו קורא בלתי צפוי בעליל. אחר כך נמלכתי בדעתי

שועי רז: פגישה עם קורא בלתי צפוי

שועי רז: פגישה עם קורא בלתי צפוי

המשורר ג'וני ספקטור שלח תצלום שנראה (לי) כאילו נגזר ממראשות מיטה. הספר משתקף במראה, כמו דלת נפתחת לעולם אחר, והשמש הבוער מסתתר . בממש עומדת שדרת ספרים פילוסופיים טורדי מנוחה. מסגרת העץ הזהובה מזכירה לי את השורות מתוך "מסֵכַת המוות": "כאן נצר   העץ / שנהיֶה חומר אחר / זוכר / מצמיח פה / אדום / מזמר"

ג'וני ספקטור: בלי כותרת

ג'וני ספקטור: בלי כותרת

רינת בלום שלחה תצלום מתפרקד בשמש קיצית, וציפורנה האדומה על הספר נחה.

קהל יחיד רינת בלום

על המרפסת החיפאית

ואחרון, אבל יקר מאוד ולמעשה ראשון, הוא התצלום ששלח לי בנדיבות לב ספונטנית, בלי שבכלל ביקשתי, הסופר גונן נשר ("לעוף כמו בוב בימון"), וכך איפשר לי לחזות ברגע שבו "קהל יחיד" מצטרף לספריה המרשימה שלו. התצלום הזה נתן לי תנופה לפרויקט הקט. אני קוראת לתצלום: החווק הראשון בסולם השירה (על שם השיר "החווק הראשון" מאת קוואפיס).

קהל יחיד גונן נשר

גונן נשר: ללא כותרת
אני קוראת לו: החווק הראשון בסולם השירה

אלה המופעים בינתיים של קהל יחיד רבים. תודה מכל הלב לקהל היחיד שהופיע. מי שאין לו ספר ורוצה להספיק ולהשתתף בטקס הביכורים עוד בחג, מוזמן ליצור איתי קשר, אולי אצליח לעזור ולהשיג ספר. וזו דלת מסתובבת, עוד קהל יחיד רבים מוזמנותים!

 

'קהל יחיד' נוסע יחד עם 'פרובינציאלית' לערב ביכורי שירה

סליחה, הפוסט על המיצג יעלה מאוחר יותר…
ובינתיים: ספרי החדש, קהל יחיד (הקיבוץ המאוחד, 2013) נוסע יחד עם פרובינציאלית (פרדס, 2012) מאת המשוררת מיטל נסים, לערב ביכורי שירה במכון 'הקשרים' באוניברסיטת בן-גוריון בנגב.

מוזמנות ומוזמנים. חג ביכורים שמח!
ביכורי שירה רוזן נסים

קיץ הבוקר בהארץ

קיץ

קהל יחיד רואה אור

קהל יחיד, ספר הביכורים שלי, רואה אור.

קהל יחיד

ביקורות ורשימות מתעדכנות על הספר:

אין מלך בישראל: אלי הירש על מרד "מבפנים" בשירה הגברית

חזיר בר מעבר לשכונה: יצחק לאור ב"תרבות וספרות" על חיפה ופוליטיות בספר

שני סוגים של אומץ: על ספרי השירה החדשים של כרמית רוזן וצביה ליטבסקי מאת טלי לטוביצקי

חוטים וחבלים מאת שועי רז

שיר ביום: קיץ בהארץ

פוחלץ השירה ניצב למראשותינו בלילה ב-Ynet

* * *

כתבתי את לב הספר כשהייתי בת 26, לפני תשע שנים.
שנים ארוכות חיכיתי. בשנה האחרונה, בה נסעתי הלוך וחזור לקיבוץ המאוחד עם כתב-היד, התחתנתי. גם ילדתי את בתי.

שכחתי את העולם. כעת הספר בא לעולם.

הנה מה שהיה כתוב על הכריכה האחורית, לולא הופיע בה שיר:

קהל יחיד הוא במה דחוסה ורב-ממדית: פיסות אוטוביוגרפיות צומחות על נופי חיפה, כורכות
יחד אהבה, זיכרון פוליטי וטבע עירוני. בלב הספר דיאלוג טעון, מפוכח ונועז, מיואש ומשעשע,
המעלה אל פני השטח שאלות על חניכה, תשוקה וכוח.

והרי הכריכה האחורית:

אחורי

 

אשמח שתקראו! אפשר למצוא אותו בחנויות הספרים המובחרות :) , בעצמאיות וכן, גם בצומטסקי. במחיר מוזל ברשת: כאן בבלוג ישירות ממני, באתר הקיבוץ המאוחד ובקרוב גם באינדיבוק, חנות הספרים העצמאית ברשת.

תודה לעוזי שביט, שהאמין בי ובספר. תודה ללאה שניר, העורכת של ההוצאה. תודה לנגן הקאנון והצלם המחונן, אריאל קסיס, שהעניק לעטיפת הספר את צילום השריפה בכרמל. תודה גדולה לחברות ולחברים המשוררים שהופיעו בחיי במהלך השנים האחרונות והפריעו את בדידותי הפואטית. במיוחד תודה למי שקראו איתי את השירים, יעצו ועזרו רבות בעריכה: ערן צלגובטלי לטוביצקי וזהר איתן. תודה ליצחק לאור שבא בדיאלוג איתי, פרסם מהשירים שלי ב"מִטַּעַם" ואיפשר לי להופיע ולו במעט בעולם השירה העברית. תודה למוזה הגדולה, מאיר ויזלטיר, ולמוזות אהובות אחרות, בהן גברים שאהבתי, גם נשים. תודה לאימא שלי, שראתה את המחיר ואמרה לי פעם בכאב "זה עושה בך סימנים", אבל ליטפה אותי על מצחי וקראה את השירים שלי.

יקום, הספר שלי רואה אור, תודה.

 

הדרך לקיבוץ המאוחד

עליתי על הרכבת. זעזועי הקרונות, שיחות בוקר חדות בסלולר ורחש הדפדוף בגיליונות "ישראל היום" שחולקו-נדחפו לכל נוסע, נמזגו לצליל מונוטוני, שהיה מוזיקת הרקע לחיטוט בשירים שלי, במושב שחבשתי-כבשתי במאמץ. מתחת לצפיפות הנוסעים העומדים שנשפו עלי באיבה, נטרו לי גם האותיות וניקבו את עיניי. כעבור שעה וחצי מתישה, הכוללת המתנה מכותרת חיילים לרכבת פרברית בתחנה של עזריאלי, הקיאה הרכבת אותי ואת ייאוש המשוררים שלי בבני ברק.

התחנה הייתה צנועה. חמישה-שישה אנשים הגיחו אליה מן הרכבת, ובהיסוס פסעתי בעקבותיהם אל החוץ המטוגן בשמש. המדרכה נשפכה לדרך עפר, ולאיטי התברר לי שהינה עשירה בחומרי גלם רבים שימושיים לאמנים היוצרים בפסולת. מצאתי בהם נחמה. הרהרתי ארוכות בהיבטים הפואטיים של האשפה. ערכתי במוחי רשימה של משוררים שהגשימו אותם יפה וזגזגתי בלי בושה בין שיריהם. עוד רגליי מדלגות מעל שברי צינורות ומכשולים נאים אחרים שהזדקרו בדרך, והנה ניצבים מעלי שני סולמות יעקב הלובשים את הדמות הארצית של גרמי מדרגות מטויחים. אחרי כמה התנשפויות ומעידות עלובות במעלות אחד מהם, הגעתי אל-על, אל אחד מצדדיו של הכביש המהיר הנח למרגלות קניון איילון.  מכאן הלכתי עוד רבע שעה סואנת על מדרכות מפוררות, פה ושם מצניחות אל הכביש, בין פלאפליות, פיצוציות, מסעדות פועלים נדיבות, מוסכים רועשים, בתי מלאכה, כל זאת בואכה המקום אשר חלומותיי הראוני אליו, בית ההוצאה לאור של הקיבוץ המאוחד, שהתברר כבניין לא גדול, רבוע כמקדש הינדי, אך אפור. במאמץ גדול של מי שרגילה ללכת לאיבוד חיפשתי שלט על בית ההוצאה החשוב והכבוד, לשווא. כמו יקה זקן מפוחד, ששוכַּן בדד בשכונה של פראענקים, בלע הבניין את שמו אל קרבו. הכתובת התעקשה שזהו זה, אז נכנסתי.

המקום נראה היה נטוש, ורק כאשר הצצתי לחדר הראשון והרים של ספרים התגבהו בו, רווח לי. מבין ההרים הגיח מישהו, תקע בי מבט, וכשהבין לאחר כמה חילופי דברים, שאני משוררת עלומה,  יעץ לי בנחמדות להעפיל אל הקומה השנייה. זו, הסביר לי, קומת העורכים וההנהלה. נכנסתי, אם כן, למעלית זעירה, הסתדרותית, ובהתרגשות לחצתי על כפתור דהוי. בשניות המעטות בהן המריאה המעלית ניבטתי אל המראה הקטנה בתאורה הצהובה, אחזתי היטב בשיריי וניסיתי להיות למשוררת בכל כוחי. חבטת עצירה ניערה את איבריי. תליתי מבט אחרון במראה, הסתובבתי ויצאתי כשהאור נכבה מעלי. לשדה הראייה שלי זינקה דלת סתמית, לבנה ועירומה. הבטתי סביב, דלת אחרת לא היתה. ייחלתי לפרוזדור ארוך שאוכל לפסוע בו ולהזיע, אבל הדלת נעמדה כל כך קרוב אלי שלא נדרשו ממני אלא שני צעדים. צעדתי אם כן, באומץ, ושלחתי את ידי לפתוח. ידית קלה ורופפת נשרה כמו פרי עפוץ לתוך כף ידי.

אדריאן ריץ': סדנת אהבה, תרגום

*

אני מתעוררת במיטתך. אני יודעת: חלמתי.
מוקדם בהרבה, הצלצול החריד אותך מעלי,
ישבת אל שולחן הכתיבה שלך שעות. אני יודעת מה חלמתי:
חברתנו המשוררת נכנסת לחדרי
במקום שבו כתבתי ימים,
טיוטות, ניירות פחם, שירים פזורים בכל פינה
ואני רוצה להראות לה שיר אחד
שהוא השיר של חיַי. אבל אני מהססת
ומתעוררת. נישקת את שערי
כדי להעיר אותי. חלמתי שהיית שיר
אני אומרת, שיר שרציתי להראות למישהו…
ואני צוחקת ושוקעת שוב בחלום
על התשוקה להראות אותך לכל מי שאני אוהבת,
לנוע בחופשיות יחד
בכוח המשיכה, שהוא לא פשוט,
הנושא את הדשא הנוצתי דרך ארוכה מטה באוויר הנושם אלעל. 

 

אדריאן ריץ', מתוך 21 שירי אהבה
תרגמתי שבוע אחר מותה, יום אחרי חתונתי

 

 לשיר אחר של אדריאן ריץ'בתרגומי עם פקוע הבית

חבלים ומיתות: טהא מוחמד עלי

מותו של טהא מוחמד עלי בא עלי במקביל למוות אחר במשפחה. מת בן דודו של אבא שלי. המיתות מתערבבות, וגם המשפחות, אלה של בשר ודם, אלה של מילים, צלילים ופנים. שירה היא אחת הדרכים הנדירות לשיבוט עורקים ונימים. אולי יהיו מי שיראו בכך עניין טראגי, אבל את טהא מוחמד עלי הכרתי טוב מבן דודו של אבא. חבלי הארץ של הכפר המגורש שלו, סְפוּרִיֶה, משורטטים בתודעה שלי באופן בהיר ונהיר יותר מדרכיהן של גלץ או יאשי, המחורצות ללא אומר. מוקפאות תחת מעטה שלג שנגלל ביום שבו עבר סבי מן העולם ואבא שלי רק בן שלוש עשרה. גשרים של מקום ושפה הופכים את המעבר לכפר של טהא לקל יותר. הערבית העגולה מתרככת בעיניים וגם הלשון שלי מכירה היטב את טעמה. בזכות לאה גלזמן, המורה היקרה לערבית, לצער הזה יש לי מילים.

 

החבל של סַבְּחָה

– אַתָּה זוֹכֵר, אַבּוּ מוּחַמַד,
אַתָּה זוֹכֵר כְּשֶׁסַבְּחָה
הַפָּרָה שֶׁל שְׁכֵנֵנוּ אַבּוּ הַאשֶׁם
אָכְלָה אֶת הַחֶבֶל?
אַתָּה זוֹכֵר אֵיךְ
הִיא גָּסְסָה
וְשָׁחֲטוּ אוֹתָהּ?
לְאוֹר הָעֲשָׁשִׁיּוֹת
פָּשְׁטוּ אֶת עוֹרָהּ
וּבַגַּרְזִנִּים, חֲבָטוֹת חֲבָטוֹת,
בִּתְּרוּ אוֹתָהּ
אֵם-הַאשֶׁם
הִתְחִילָה לְקוֹנֵן
כְּשֶׁהַסַּכִּינִים
עָטוּ עַל סַבְּחָה,
וּבְנוֹתֶיהָ הִתְיַפְּחוּ.
כֻּלָּם הִתְעַצְּבוּ
כֻּלָּם עָזְרוּ
כֻּלָּם אָמְרוּ:
"חוֹלְקִים אָסוֹן, הָאָסוֹן נִסְבָּל".
כָּל אַנְשֵׁי הַשְּׁכוּנָה עַד אֶחָד
הִטּוּ כָּתֵף
וְקָנוּ אֶת בְּשַׂר סַבְּחָה!
אַתָּה זוֹכֵר…
אוֹ שֶׁנִּרְדַּמְתָּ כְּבָר?

– לֹא, לֹא… אֲנִי עֲדַיִן עֵר,
וּבֶטַח שֶׁאֲנִי זוֹכֵר…
וַאֲנִי עוֹד זוֹכֵר
שֶׁאִישׁ לֹא טָעַם וְלוּ קַמְצוּץ
אֶחָד מִבְּשָׂרָהּ.
נִצְלָה הַבָּשָׂר
בֻּשַּׁל וְטֻגַּן
וַאֲחָדִים כְּתָשׁוּהוּ לְקוּבֶּה
אַךְ אִישׁ לֹא טָעַם מִמֶּנּוּ!
אֲנָשִׁים דִּמּוּ שֶׁפָּרְסוּ פְּרוּסוֹת
מִגּוּפָתוֹ שֶׁל נִרְצָח,
כְּאִלּוּ הַבָּשָׂר שֶׁבֻּשַּׁל
הוּא בָּשָׂר מִבְּשָׂרוֹ שֶׁל אַבּוּ הַאשֶׁם
וּבְשַׂר בְּנֵי בֵּיתוֹ.
סָלְדָה הַנֶּפֶשׁ
וְזָרְקוּ אוֹתוֹ.
יָמִים רַבִּים עָבְרוּ
עַל הַכְּפָר בְּמַחֲנָק
שֶׁל אֵבֶל אִלֵּם וְרָעוּל
כְּקוֹלוֹ שֶׁל אַבּוּ הַאשֶׁם, מְחֻסְפָּס
וְיָרֹק
כְּעֵינֶיהָ הַיְּרֻקּוֹת שֶׁל סַבְּחָה.

– אַתָּה רוֹאֶה, אַבּוּ מוּחַמַד,
טוֹב הָיָה בַּכְּפָר שֶׁלָּנוּ.
נָכוֹן, הָיוּ זְמַנִּים שֶׁל לַעֲנָה
אֲבָל טְעִימָה הָיְתָה הַמְּרִירוּת שֶׁלָּהּ
כְּמוֹ מְרִירוּת הָעֹלֶשׁ
וְאוּלַי טְעִימָה מִמֶּנָּה…
אַתָּה רוֹאֶה
כַּמָּה טוֹב הָיָה בַּכְּפָר!

– "טוֹב"?
מָה!
"טוֹב" הוּא אוֹמֵר לִי…
יוֹדֵעַ מָה?
בְּסִפְרוֹ שֶׁל אֱלֹהִים הַיָּקָר נִשְׁבַּעְתִּי
אֲנִי מוּכָן… לֹא, מוּטָב הָיָה,
וַאֲנִי אוֹמֵר זֹאת מִכָּל הַלֵּב –
הַלְוַאי שֶׁבְּאוֹתוֹ יוֹם הָיִיתִי בּוֹלֵעַ חֶבֶל
אָרֹךְ יוֹתֵר מִן הַחֶבֶל שֶׁל סַבְּחָה
אִלּוּ רַק
נִשְׁאַרְנוּ בַּכְּפָר!

15 במרס, 1988

حَبِلْ صَبْحَة

- بْتِتْذَكَّر يا أَبو مْحِمَّدْ
بْتِتْذَكَّرْ لَمَّا صَبْحَة
بَقَرِةْ جارْنا »أَبو هاشِمْ«
أَكْلَتِ ﭐلحَبِلْ؟
بْتِتْذَكَّرْ كِيفْ
وِهِي تْنازِعْ
ذَبَحوها؟
وَعَلى ضَيِّ ﭐلقَناديلْ
سَلَخوها
وبِالبَلطَاتْ شيلاتْ شيلاتْ
قَطَّعُوها
إِمْ هاشِم
نَصْبَتْ مَناحَة
لَمّا ﭐلسَّكاكين
نِزْلَتْ بْصَبْحَة
وَبَناتْها »عَيَّطوا«.
ﭐلكُلْ حِزِنْ
وِﭐلْكُلْ ساعَدْ
وِﭐلْكُلْ رَدَّدْ:
»فَرِّقِ ﭐلْحِمِلْ يِنْشالْ! «
وِﭐلْحارَة عَنْ بِكْرِة أَبيها
تْكاتَفَتْ
وِاشْتَرَتْ لَحِمْ صَبْحَة!
بْتِتْذَكَّرْ…
وَالاّ نِمِتْ؟

- لا… أَنا فايِقْ،
طَبْعًا بَتْذَكَّرْ…
وَبَتْذَكَّرْ »كَمانْ«
إِنُّو ما حَدَا ذاقْ قَطْمِة
مِنْ لَحِمْ صَبْحَة!
ﭐللَّحِمْ انْشَوى
إِنْقَلى، إِنْسَلَقْ
وِﭐلبَعِضْ دَق كُبِّة
لكِنْ ما حَدا ذاقُه!
اِلنّاسْ حَسُّوا كَإِنْهِنْ شَرَحوا شَرْحاتْ
مِنْ جُثِّةْ قَتِيلْ،
وَكَإِنّو ﭐللّي انْطَبَخْ
هو لَحِمْ أَبو هاشِمْ
وَلَحِمْ أَهِلْ »بيتُو«.
ﭐلنْفوسْ صَدَّتْ
وَكَبُّوه.
مُدِّة…
وِﭐلبَلَدْ يُخْنُقْها
أَسَى صامِتْ مْلَثَّمْ
مِثِلْ صوتْ أَبو هاشِمْ خِشِنْ
وِإِخْضَرْ
مِثِلْ عينينْ صَبْحَة ﭐلخُضُرْ.

- شايِفْ يا أَبو مْحِمَّدْ،
كانَتْ بَلَدْنا مْلِيحَة.
صَحيحْ كانَتْ فيها أَوْقاتْ عَلْقَمْ
لكِنْ مَرارْها طيِّبْ
بِشْبَهْ مَرارِ ﭐلعِلْتْ
وَأَطْيَبْ!
شايِفْ…
شو كايْنِه بَلَدْنا مْليحَة!

- مْليحَة؟
هَه!
قال »مْليحَة«… قال
وِلِكْ!
وكْتابِ اللهِ ﭐلعَزيزْ!
أَنا مِسْتْعِدّْ وَبَفَضِّلْ
وَمِنْ كُلْ قَلْبي مْوافِقْ -
أَكونْ يومْها بَلَعِتْ حَبِلْ
أَطْوَلْ مِنْ حَبِلْ صَبْحَة
بَسْ نْكونْ
بْقينا بْبَلَدْنَا!

15/3/1988

 

מתוך הספר שירים בתרגום אנטון שמאס, הוצאת אנדלוס. מהדורה דו-לשונית – הלוואי שהיו עוד כמוה

הכפר של טהא נע איתו בספר, כמו איבר. טהא הוא גולה ופליט שבלע את החבל של סבחה יחד עם סבחה כולה, השלמה, לא זו הקצוצה לקובה אכיל שאיש מבני הכפר לא היה מסוגל לטעום ממנו. הספר עצמו הוא חבל של סבחה מוארך, המשתלשל מפי המשורר. משהו בשיר הזה מעביר באופן מובהק את תפקיד המספר העממי, الحكواتي (חכוואתי), שטהא מוחמד עלי התאים בחינניות שלובה באימה למציאות הכפויה שבה עבד אלהאדי נלחם במעצמה גדולה. "בטח שאני זוכר… ואני עוד זוכר", אומר הדובר בחבל של סבחה, וזאת על אף 'סיבוכי ניתוח לכריתת הזיכרון', כשם שיר אחר. בכמה כבלים הוא ענוד אל הכפר ואל האנשים החיים בשירים שהופכים אותו כפר? בשיר 'ענבר', "צמתך היא / הסיבה היחידה / שקושרת אותי בחבל תליה אל הזונה הזאת", "جديلتك / هي السبب الوحيد / الذي يشنقني الى هذه العاهرة". אני בוחרת כרגע להציל את הראש מהלולאה החונקת אהובה-אדמה-זונה ולהמליץ לכם פשוט לקרוא את השיר החזק, העצוב והאוהב הזה, שלא אעתיק כאן, כי הוא ארוך כגלות.

 

בשיר אחר, שכותרתו בעברית "שיהיה", החוטים עוברים ידיים. הדובר פונה לסבו, הצייד הזקן, ובהמשך, לא ברור: אליו? למישהו אחר? הוא מתחנן: "תן לי לטייל / בטווח הקליע של הרובה שלך / בחלקות האדמה הנטושות / ליד שרידי גדרות האבן / הרשה לי / לברך את התאנה הזאת / תן לי רישיון להתקרב / לצבר ההוא! / ובתום נדידת הקציר / עצור אותי / ושחט אותי / בחוטי המשיחה הדקים / הקולחים מתיקיך ומשרווליך / כמו המעיים / מבטן התרנגולת!"

 

למרות תפקידם הרצחני של החוטים והחבלים, אני מקנאה בעבותות המדברות של טהא מוחמד עלי. אשרי מי שיש לו חבל להיקשר אליו, ואפילו כדי לאכול ולהקיא, ואפילו כדי שיתלפף על צווארו -

זיכרון להתעקש עליו.

 

טהא מוחמד עלי  طه محمد علي

اللة يرحم (אללה ירחמו), יהי זכרו ברוך.

- – -

על הבשורה המרפאת בשירתו של טהא מוחמד עלי, ועל הנוף הישראלי קראו ברשימתה היפה של טלי לטוביצקי, המתייחסת גם לרשימה המצויינת של יצחק לאור "האדמה זונה היא".

והציצו כאן להרף של התבוננות משותפת שלי בשני שירים, של טהא מוחמד עלי ומאיר ויזלטיר.

ולשירים חדשים מאנתולוגיה שתראה אור , שהביא לפרסום המשורר אלמוג בהר.

 

מוזיאון קפקא

לְמוּזֵאוֹן קַפְקָא הִתְנַכַּרְתִּי.
הָלַכְתִּי לַבַּנְק וְלַמִּשְׁטָרָה.