ארכיון קטגוריה: תהום קורא

חבלים ומיתות: טהא מוחמד עלי

מותו של טהא מוחמד עלי בא עלי במקביל למוות אחר במשפחה. מת בן דודו של אבא שלי. המיתות מתערבבות, וגם המשפחות, אלה של בשר ודם, אלה של מילים, צלילים ופנים. שירה היא אחת הדרכים הנדירות לשיבוט עורקים ונימים. אולי יהיו מי שיראו בכך עניין טראגי, אבל את טהא מוחמד עלי הכרתי טוב מבן דודו של [...]

פסנתר בטיפול וארץ-לעולם-לא

  פסנתר קונקרטי חום בחדר בו אני מטפלת בילדים בבית-ספר. פעם, נדמה לי, היה באולם הספורט שהוא גם אולם הכנסים, אבל כנראה הוחלט לסגור אותו אחר כבוד בחדר הזה כיוון שהילדים דחפו אליו אצבעות באופן לא הולם. אני נמצאת בחדר הזה רק שבועות בודדים, מאז פסח. בדרך-כלל נמצאת פה היועצת או מורה עם קבוצות למידה. [...]

שתי גברות פיניות לבנות

אווה קילפי (1928, היטולה) וסירקה טורקה (1939, הלסינקי), שתי משוררות פיניות. רמי סערי הניח על המדף העברי.      אווה קילפי ליוותה אותי לפראג בסתיו, שבועות ספורים אחרי פרידה כואבת. פראג היפה, בוהקת בחלקיה הגלויים, אך אפורה כבויה ובלב לבה עוד קומוניסטית באחרים, הייתה מחוז ביניימי מתעתע. קילפי הושיטה בתוכו איזו יד בריאה וחיונית, שליטפה את לבי הבוכה [...]

שירי מוות: יפן ומה שהיה בבית

הייתה תקופה שהרעיון של שירים לפני המוות מאוד קסם לי. האסופה היפה של יואל הופמן אומרי שיר על סף המוות דופדפה לא מעט בידיי. מצאתי מרתק את האופן בו היפנים לאורך שנים טיפחו תרבות עממית של כתיבת שיר פרידה מהחיים, והשירים (של נזירי זן, משוררי הייקו וגם של "הדיוטות"), חלקם הגדול הייקו, היו סוף הדרך (הערה [...]

על 'פואטיקה כאתיקה של הפסיכואנליזה'

הייצוג התל-אביבי לפורום הבינלאומי של השדה הלאקאניאני מצוי בבניין ברחוב מרמורק, שהחושך של מוצאי שבת לא סימן בשום ייחוד. גרם מדרגות דהוי, ישן, הוביל למרתף מעט אפלולי. גברת עם מבטא ארגנטינאי לקחה את הפרטים שלי ושלושים שקלים, וערגליות ותה המתיקו לי את דקות ההתמקמות כשחיכיתי להרצאה, אהה, אז זהו מקדש המעט של מדעי החברה והרוח, [...]