אישה ללא ראש [1]

 

רנוקה, בת מלך, היתה רעיה לחכם ג'מדגני. חכם זה היה חמור בצניעות ונודע לשמצה כחמום מוח, ואילו תומתה

של רנוקה הלכה לפניה. יום אחד רחצה רנוקה בנהר,

ונגלה לעיניה מלך משתעשע עם מלכתו במים. חשקה רנוקה במלך. סבבה מחשבת התאווה בראשה עד אובדן החושים וכהרף עין הפכה רטובה במים. עם שובה הביתה הבחין אישהּ בתשוקתה. זעם נורא הלך ועלה בו עד כי

ציווה על חמשת בניו להמית את אימם. ארבעת הבנים הראשונים סירבו. לכן הוא קילל אותם שיאבדו חושיהם ויהפכו להיות כציפורים וכחיות, כיצורים חלולים, חסרי הכרה. הבן החמישי, פרשוראמה (ראמה עם הגרזן), נשמע לו בצייתנות, והתיז את ראשה של אימו מעליה. הוקיר אותו ג'מדגני והציע לו גמול על מעשיו. ביקש פרשוראמה כי אימו תשוב לחיים. הוסיף וביקש כי אף לא אחד יזכור את הרצח, כי באיש לא ידבק הרע שארע, וכי אחיו ישובו להיות כימים ימימה. כל מבוקשו נענה.

 

                                                                        מתוך המהאבהארטה בתרגום חופשי מאנגלית.

פרסם תגובה או השאר עקבות: Trackback URL.

תגובות

  • תומר   ביום 8 באוקטובר 2009 בשעה 05:57

    כזה יקה פוץ. תמיד עושה כל מה שהדהרמה מצווה.

  • שועי   ביום 8 באוקטובר 2009 בשעה 08:32
  • איתי   ביום 8 באוקטובר 2009 בשעה 12:57

    לו היה בידי לעשות את הדברים האסורים, ואיש לא יפגע וגם אני, לא ידבק בי המיאוס שבמעשה.

    אמנם, כאן פרשוראמה מבקש לכבד את אביו, או לפחות לציית לו, ולקבל גם את אימו ואחיו בחזרה. וזו אינה אותה פנטזיה שדיברתי עליה.

    ובכל זאת – לעשות ולא לעשות, לחטוא בלי לחטוא. ללכת עם ולהרגיש בלי. למשוך בחבל משני צדדיו. לאכול את העוגה ולהשאיר אותה שלימה. להרכיב את הפאזל (תצרף) ולהשאיר אותו מפוזר. לחיות ולא לפגוע.

    גם אני רוצה להתיז את ראשה של אמי, מזל שהיא עשתה זאת כבר במקומי.

  • טלי   ביום 8 באוקטובר 2009 בשעה 13:57

    האסוציאציה שלי לוקחת אותי דוקא ל"שבוע המכשפות" של דיאנה ויין ג'ונס- זהירות ספוילר אימתני בדרך-

    קורים שם המון דברים, כולל מסוכנים, ובסוף הילדים מזעיקים מכשף רב עוצמה שמעביר את כל המציאות שלהם לעולם מקביל ובעצם, הדרך שלו לתקן את מה שקרה היא לגרום לכך שזה בעצם לא קרה מעולם… שאלה פילוסופית כבדת משקל,האם הייתי בוחרת בתיקון רדיקלי שכזה, אולי רק לדברים הכי הכי קיצוניים וסופיים.

  • כרמית   ביום 8 באוקטובר 2009 בשעה 21:10

    בעיניי הסיפור הזה הוא גילום חזק של טראומה לא מדוברת, מושתקת, האינקוביזציה של הלא נאמר, הנשכח המחוק מהזיכרון המשפחתי, ורק הקורא או השומע של הסיפור הוא עד, זוכר של מה שהתת מודע הדהרמי-הגמוני מה שזה לא יהיה מדחיק ומעלים.
    הנפש לא יכולה באמת למחוק דבר כזה, אין כזה תיקון רדיקלי, טלי. ובשביל זה, בין היתר, יש סיפורים איתי.
    ותומר, כן, ראמה יוצא פוץ אבל איך הולך לו הפוך על הפוך, הַחרָפָה של סיפור עקידה.
    שועי – אני מודה: לא כל כך הבנתי איך השיר מתקשר עבורך (אבל נהנתי, תודה לך!)
    צל הגרזן נותר מרחף מעל ראש האישה.

  • שועי   ביום 8 באוקטובר 2009 בשעה 22:09

    הטקסט, חלקו השני מדבר על מרי המאבדת את ראשה
    המדמם
    ועל בנה הנעלם המסתתר
    כנראה הכוונה היא למרייה ולבנה הידוע
    אבל מי יודע
    מה שיפה בכמה מהטקסטים של פולין ג'יין הרווי
    שהם סוריאליסטים לא אחת, לא פחות מאשר אגדות
    המאבהארטה.

  • שועי   ביום 8 באוקטובר 2009 בשעה 22:14

    אגב סיפור העקדה והחרפתו
    בפרשנות אשכנזית מסויימת בת המאה השלוש עשרה
    אברהם אכן שוחט את יצחק למוות
    אך אז משיב אותו אלהים לחיים
    סיפור מיתי לכל דבר
    המתכתב עם זה ההודי המובא למעלה

    הצורך בסיפור הזה נוצר כנראה לנוכח תופעות נרחבות של מוות על קידוש השם באשכנז במאה השלוש עשרה (התאבדויות המוניות של יהודים), בכדי להינצל מהמרה לנצרות, או בטרם ההמון המנוצרי ישחט את הקהילה היהודית

    ולפחות בשליש האחרון של המאה השלוש עשרה
    השתוללו פרעות כאלה לאורך הריין
    כמע טבלא הפוגה

  • מרית   ביום 8 באוקטובר 2009 בשעה 22:19

    זו לא הפעם הראשונה שאני קוראת סיפור הודי שאומר שאם תציית (במקרה הזה לאבא, ובמקרה ההוא אם תצייתי לחותנת שלך) הכל יהיה בסדר. וזה מה שמרתיח אותי. לא שהאידיוט הזה מצווה על בניו להרוג את אישתו (אם הוא כל כך כעס למה הוא לא הורג אותה בעצמו. מה זה צריך להיות ההעברה הזאת?), אלא שאם תציית לאבא בסוף הכל יסתדר.

  • כרמית   ביום 8 באוקטובר 2009 בשעה 23:39

    מרית, הסיפור אכן קשה. לגבי סיפור החותנת העשויה מחימר, http://www.notes.co.il/maya/53611.aspהוא דווקא שונה בעיניי, הזכיר לי את הסיפור "וסיליסה והבובה בכיסה" (שכן החמות שם היא בובה, עשויה חימר) גם שם בובה שהותירה אם שומרת עוזרת לבת
    נכון שבסיפור ההודי, הגבר מתערב ויוזם אבל כוונתו מתהפכת, לדעתי, כשבאופן דיאלקטי (הא הא!) הופכת הבובה שהכין כדי להפעיל את אשתו למקור חום עמוק ואמיתי ומחזק עבורה

    ולגבי הסיפור הזה, הוא מרתיח, נכון, אבל זה העניין לא? כלומר, החוויה המקוממת שהוא משאיר, שהוא מותיר אותנו כקוראים עם חוויה כזו שלא משלימה ולא מקבלת את "מאמר הדרהמה" או את המחיקה של הטראומה שמטלטלת אותנו כקוראים או שומעים ולא מרפה, זו בעיניי הרדיקליות שטמונה בו. ומעבר לכך, הסיפורים האלה מסמנים את האמת הקשה והמרתיחה על מצב האישה בעבר וגם היום.

    שועי, תודה, איכשהו פספסתי את מרי שאיבדה את ראשה. אז גם נשים במערב הנוצרי מאבדות את ראשן.

    בהקשר לסיפור העקידה מהמאה ה-13: אני מעדיפה שלא לחשוב על הרקע הקונקרטי שאיפשר את יצירת הסיפור הזה, אני כותבת ומבינה שההפך, אני מעדיפה להבין ולדעת.

  • שועי   ביום 9 באוקטובר 2009 בשעה 00:18

    נדמה לי כי צייתנות פטריאכלית היא כלל יסוד בחברות דתיות היררכיות אסיאתיות מקדמת דנא. ספק האם חברת הקאסטות ההודי היתה מסוגלת לשמור על צביונה אחרת. השווי גם למעמד האב אצל קונפוציוס, ובקודקסים מסופוטמיים קדומים החל בדיני חמורבי, אשנונה, וכמובן בתורת משה.נכו שהכיבוד הוא כיבוד אב ואם. ברם, פעולה כנגד צו ראש בית האב בחברות כאלה היא בלתי מתקבלת על הדעת נוגדת כל סדר.

    מרתיח בהחלט.

    אם להזכיר את העקידה, לפי מירב מדרשי חז"ל כאשר שבו אברהם ויצחק מהר המוריה הם מגלים כי שרה מתה משברון לב. אז קוברים אותה יפה בשדה עפרון החיתי (מערת המכפלה), ומתעלמים לגמרי מן הפסוק: 'כל אשר תאמר לך שרה אשתך עשה' המופיע עוד הרבה לפני פרשת העקידה.
    אברהם לא נועץ באשתו בטרם צאתו לדרך.

    ואף אינו זוכה לכל ביקורת על כך.

  • שועי   ביום 9 באוקטובר 2009 בשעה 00:42

    ראו לאחרונה: ענת פלגי-הקר, מאי-מהות לאימהות: חיפוש פסיכואנליטי פמיניסטי אחר האם כסובייקט,הוצאת עם עובד: תל אביב 2008.
    ובו ניסיון לחלץ את דמות האשה- האם בפסיכואנליזה המערבית כאובייקט (השפעתה על התינוק) לטובת ההתבוננות עליה כסובייקט (מתן מקום לצרכיה, חששותיה, מחשבותיה וכיו"ב)
    לאשה בחברות המסורתיות הקדומות היתה שמורה רק לעתים לעתים רחוקות הזכות להבעה, ומעטות מרב הן הנשים אותן ראו הממסדים החברתיים והדתיים כסובייקטים.
    המאה האחרונה הוכיחה את האיוולת הפטריאכלית ההיסטורית במלוא עוזה.

  • מרית   ביום 9 באוקטובר 2009 בשעה 00:52

    כרמית, אני חושבת שאת טועה לגבי אגדות. הן באמת מאמינות שסוף טוב הכל טוב. סופו של הסיפור הזה מזכיר את סופו של סיפור איוב, כשאלוהים נותן לו אפילו יותר נכסים ובנים ממה שהיו לו, וזה כביכול מבטל את האבל והכאב והאובדן. שטות גמורה כמובן.
    ובאשר לעזרה לבת – כפי שכתבתי כבר בתגובה לסיפור החמות (הלינק מכזיב משום מה, אני לא מצליחה להכנס) איזו מין עזרה היא מקבלת? לחזור לבעל מכה וחמדן, שמקבל אותך רק כי את משלמת? עם פרסים כאלה מי צריך עונשים.

    ושועי – ברור ועצוב ומרגיז שזה המצב, אבל סיפורים יכולים לחרוג ולהיות גם חתרניים ואמביוולנטיים. כמו הסיפור הזה של האחים גרים
    http://www.notes.co.il/marit/51283.asp
    הם לא חייבים להיות "חינוכיים", כמו שני הסיפורים ההודיים האלה, ולהסביר שמה שלא יהיה תמיד כדאי לציית למי שבכיר ממך.
    וזה נורא ואיום. לפחות בשבילי.
    (אבל גם ברור כשמש לצד מי אתה, וזה קצת מחמם את הלב הקופא)

  • מרית   ביום 9 באוקטובר 2009 בשעה 01:05

    אולי מישהו יסביר לי את הקטע הזה שבו הוא דורש מהבנים שיהרגו את אימם. מה זה צריך להיות? הוא מתעצל? לא נאה לו ללכלך את ידיו בדמה? הוא רוצה שתרגיש עוד יותר בודדה כי גם בנה פונה נגדה? מעבר לצייתנות זה החלק שהכי מטריד אותי בסיפור.

  • שועי   ביום 9 באוקטובר 2009 בשעה 01:14

    בהזדמנות, לא יודע אם בקרוב, אבל אשמור לי את זה בזיכרון, אכתוב על שתי מורותיו של השיח' הסוּפי הגדול מוחי א-דין אבן אלערבי (1240-1165), שאמנם בלב ההתגלויות של מכה שלו, נגלית לפניו דמות אשה, כהתגלות אלהית עלאית
    מדובר בשיח' שתורתו היא מן הסובלניות, פלורליסטיות והומניסטיות בתולדות האסלאם,
    כל הדברים לדידו הם נשימת הרחמן.
    ומאחר שראה גם בעובדי אלילים ממש, עובדי אללה
    ומפני דעותיו המשונות, נרדף בחייו וכתביו הועלו על מוקד, ועד היום באסלאם מתייחסים אליו ככופר (ראיתי כבר תלמידים מוסלמים עוזבים שיעורים בכתביו בכעס רב). תמיד תהיתי האם תורתו יוצאת הדופן, אינה אלא פרי יוצר של אינטלקטואל שאת ראשית חניכתו המיסטית עשה אצל מורות-נשים.
    אגב, המורה המייסדת של הסופיות היתה אשה בשם רביעה אל-עדוויה, אשר חיה במאה השמינית.
    עם זאת, מסדרים סופיים רבים, בהשראת השרעיה והדוקטריניזציה האסלאמית השכיחו את זכרה ורבים ממסריה.

  • שועי   ביום 9 באוקטובר 2009 בשעה 01:24

    תמיד ניתן להתנחם בסיפור יעל אשת חבר הקיני וסיסרא או בספרות החיצונית על יהודית והולופרנס, אם אמנם ניתן להתנחן בכל האלימות הזאת
    (מרית, אני מסוגל לראות אותך בעיני רוחי משחררת את אומה תורמן עם הטריינינג הצהוב והחרב ומורה לה את הדרך לביתו של החכם ג'מדגני)

  • מרית   ביום 9 באוקטובר 2009 בשעה 01:49

    אשת חבר הקיני כלל לא מנחמת אותי וגם לא יהודית (למרות ששם אני לא זוכרת את הסיפור אלא רק שורת ציורים של גברת אוחזת בשערותיו של ראש כרות).
    ובחיים בחיים לא הייתי משחררת את אומה תורמן לביתו של חכם ג'מדגני. גם משום שבניגוד לחכם האידיוט הזה אני סוגרת את החשבונות שלי בעצמי ולא שולחת אף אחד לעשות את העבודה המלוכלכת, וגם משום שהוא מעורר בי בעיקר שאט נפש. מי שמרגיז אותי באמת הוא המספר, שממציא סיפור שהמסר שלו הוא "צייתנות מחוללת ניסים" וגם אליו לא הייתי משחררת את אומה תורמן, ואומה תורמן גם לא היתה באה. כי אין לה יומרה (זאת אומרת לדמות שלה) להשליט צדק בעולם. זה לגמרי בינה לבין ביל וחבורתו, על האי צדק הנורא שנגרם לה היא לא מוכנה להבליג.

  • מרית   ביום 9 באוקטובר 2009 בשעה 02:05

    אני חושבת שצייתנות גורמת אומללות ועוול (שניהם), וזו אחת הסיבות שאני כה מוקירה את הסיפור ההוא של האחים גרים, כי הוא אומר שטוב לב וחוכמה טובים מצייתנות והאהבה מנצחת. והוא אומר את זה בצורה מצחיקה ומחוכמת, וגם קצת מתחכמת, אבל לא בצורה מרגיזה.

  • כרמית   ביום 9 באוקטובר 2009 בשעה 06:33

    מרית יקרה,
    לאחרונה מעשיות ופמיניזם מעסיקים אותי. בדיוק קראתי את "התפוח המורעל" מאת יעל רנן, שהוא ספר מעניין שמציג מעשיות (בין היתר של גרים) כשמשקפות יחס חינוכי נוקשה כלפי ילדים ובכלל.
    אבל, בלימודים שלי בביבליותרפיה שכיחה היתה יותר גישה יונגיאינית רכה שראתה במעשייה לאו דווקא גילום ישיר של מציאות גברית ונשית אלא הדמויות כייצוגים של חלקים נפשיים פנימיים וארכיטיפיים. נהנתי מאוד לקרוא עכשיו את הסיפור על בת האיכר החכמה ששלחת אליו לינק (תודה! ואוטוטו לינק משופר לסיפור החמות מחימר) ראיתי בתגובות שביקרת את המעשים הנשיים חסרי השחר של בירור קטניות מן האפר, למשל, של לכלוכית (כה שכיח במעשיות המוטיב הזה). אולי יעניין אותך לקרוא את "אמור ופסיכה: על ההתפתחות הנפשית של היסוד הנשי" מאת אריך נוימן (ספר מקסים!) שבו הוא מייחס לברירה של הקטניות במעשיות על ידי נשים דווקא התמודדות, התחברות לכוחות האדמה, כוח נשי להתמודד עם הגברי. על הפתרונות הטובים שמציעות רוב המעשיות – נישואין לבן המלך, אפשר להביט גם בשני מבטים – מבט ביקורתי האומר שיש פה מסר הרותם את האישה לסדר החברתי ומשעבד אותה לחלום הפטריארכלי (סליחה למציאות המרה כוונתי), ומבט יונגיאני ולטעמי אופטימי יותר המדבר על ייצוג של "מיזוג הניגודים" האלכימי (של האנימה והאנימוס בנפש הקורא).

  • כרמית   ביום 9 באוקטובר 2009 בשעה 06:38

    הנה לינק קטן שמצאתי, לצערי לא על הספר הספציפי שציינתי, אבל נותן איזשהו מבט
    http://www.haaretz.com/hasite/spages/953528.html

  • כרמית   ביום 9 באוקטובר 2009 בשעה 06:56

    אני חושבת שכדי להבין יותר טוב את הסיפור הזה יכול לעזור להבין יותר את הרקע המחשבתי והספרותי של התרבות ההודית, ואת מושג הדהרמה שתומר לגלג בהקשרו על ראמה בראש התגובות כאן.
    משמעות הדהרמה הוא אמת, צדק ויושר, המציאות המוחלטת של החיים, טבע התופעות (הסדר הקוסמי); אך גם חובה חברתית, מוסרית או דתית. נושא הצייתנות לדהרמה הוא אבן דרך בתרבות ההודית
    שאולי אחד משיאיו מתקיים בבהגוד גיטא, "התנ"ך ההודי" שגנדהי התייחס אליו כאורים וכתומים למרות שבפרשנות של פשיטא הטקסט כולו הוא דיאלוג בו משכנע האל קרישנה את הרכב ארג'ונה לצאת למלחמה נוראה, על אף ספקותיו המוסריים.
    אלא שבמהאבהארטה, כפי שרמז תומר, דווקא מי שבחר בציות גמור לדהרמה מתענה לבסוף (וגם על כך בפעם אחרת, ובינתיים אמליץ גם על ספרו המופלא של דוד שולמן "פרקים בשירה ההודית")
    מה שאני מנסה לומר הוא שאני חושבת שהסיפור הספציפי הזה, על רקע התרבות ההודית, מותיר אותנו עם מסר מעט יותר פתלתול מ"ציית לאביך" ואני חושבת שהפניה לבנים כאן נועדה לזעזע את הקורא (נפש מי יכולה להישאר אדישה לסיפור כזה)

    בכלל המבט שלי על סיפורים דכאניים על נשים הם שהם משמרים גרעין רדיקלי שבקריאה האישית שלי אני מחפשת אותם ומחלצת אותם.

    והנה הלינק המחודש לחמות העשויה חימר http://www.notes.co.il/maya/53611.asp

    ופה מעט על באבה יאגה ווסיליסה היפה, לתנחומים
    http://he.wikipedia.org/wiki/%D7%91%D7%90%D7%91%D7%94_%D7%99%D7%90%D7%92%D7%94

  • כרמית   ביום 9 באוקטובר 2009 בשעה 07:03

    שועי, אני מחכה! ומצפה
    ותודה על הסיפור על שרה :( , וגם לי יש את הספר של פלגי-הקר. ספר חשוב אבל לא במיוחד קל לקריאה

  • מרית   ביום 9 באוקטובר 2009 בשעה 07:36

    את נוימן קראתי לפני שנים רבות. אני זוכרת שהטקסט היה יפה, אבל כנראה שבירור הגרגרים לא ממש שכנע אותי. אם את רוצה לקרוא ספר יונגיאני מקסים על אגדות את צריכה לקרוא את "הנשי באגדות" של מארי לואיז פון פרנץ. (מן הסתם כבר קראת – אז זה שירות מצוין לקוראייך).
    ועם כל זאת, או מעל, או בצד – אני חושבת שזה לא בדיוק שאלה של מגדר אלא של כוח. אני חושבת שכוח משחית. מזלן הרע והטוב של הנשים היה שלא היו בעמדה של כוח. אני לא בטוחה שכשיפול לידן (או כשיצליחו לקחת אותו סוף סוף) הן יהיו טובות מהגברים. נחכה ונראה. זה הנסיון האמיתי, לא להתפתות לאבולוציה של הכוח וכל מה שהיא גוררת.

  • שועי   ביום 9 באוקטובר 2009 בשעה 07:54

    האייתולה ג'מדגני חצה את הגבול והמשיך צפון מערבה עד שהגיע לטהרן
    ושם מצא לעצמו ג'וב נוח בקרב שלטון תיאוקרטי
    המסוגל עד היום להוציא להורג נשים כלאחר יד
    או לשלוח את משמרות המהפכה לעשות זאת במקומו
    בדרך כלל באופן עוד יותר מזעזע
    הבעיה אצל השיעים האראנים היא שאף אחד לא חוזר לחיים בסוף, כמו האמאם עלי שנרצח בקרב כרבלה, הרצח יחכה ליישורו, אם בכלל, עד ביאת המהדי, לדידם: טוב להיות קרבן לאמת הדתית

    ומרית– את נורא כועסת, ובכל זאת סיפורים כאלו היו בכמה וכמה תרבויות קדומות לחם חוק
    למשל על פי חמורבי וחוקיו– אישה נאה שמתבוננים בה חייבת לזרוק את עצמה לנהר (כי אם לא בית הדין ושלוחיו זורקים אותה)
    ואשה נשואה שאינה מכסה את ראשה (זהו לטעמי מקור מנהג כיסוי הראש המסופוטמי, הרווח עד היום ביהדות ובאסלאם) שופכים על ראשה טיט רותח (ושם במפותחת שבתרבויות קדם לא היה מדובר במיתולוגיה אלא במשפט יום-יומי). ולא ניכנס לעניינים של רצח עח כבוד המשפחה, הרווחים באזורינו עד עצם ימינו.

    האלימות הגברית כנגד נשים
    ההתבוננות על נשים כקניין וכרכוש
    הציפיה לציות מוחלט מצידן
    היתה דומיננטית בתולדות ההיסטוריה האנושית
    אחת ההתפתחויות החשובות ביותר בתולדות המין האנושי היא היציאה (גם אם האיטית מדיי) מכך

    למשל, כאשר ג'ון סטיוארט מיל הקדיש במאה התשע עשרה את ספרו 'על החירות' (1849) לזכר אשתו (הארייט טיילור): "זוהי מזכרת אהבה ודאבה למי שהית המקור ההשראה וחלקית גם המחברת של כל המיטב ביצירתי- הידידה והרעיה שחושש הצדק והאמת העילאי שלה היה המניע החזק ביותר עבורי"
    זה היה נחשב גם מצידו של ג'נטלמן ליברלי אמריקאי להקדשה חתרנית, ושימי לב, שם האישה אינו מוזכר בה כלל

    ולטעמי, גם בענייני דתות, כאשר תהיינה כוהנות-דת ורבניות (ומקבילותיהן: אמאמיות, כומרות), ייתפוס העולם הדתי צביון אחר, שיח אחר, הדבר החשוב ביותר לאזור בו אנו חיים (המזרח התיכון)
    הוא שחרור האישה. לטעמי, מי כמוהו ישפיע על תהליכים של ליברליזציה וחירויות הפרט בקרב הישראליים ובקרב שכניהם הערביים.

    אפשר גם במישור הדתי, כי נשים תכוננה בעתיד
    תפישות דתיות, פוליטיות וחברתיות חדשות
    מה שכבר קורה וטוב שכך.

    את הדברים האלה ממש, אגב– אני אומר לא רק כאן
    יצא לי לדבר על כך עם רבנים, ועם אנשי דת מוסלמיים. האפשרות ללמוד מתוך ספר דתי או רוחני שחיברה אישה, נדמית להם עדיין כמדע בדיוני. וכאשר הם לומדים בישיבותיהם, האשה מכינה את ארוחותיהם וממתיקה את התה.

    וזה כל כך עצוב, ההדרה הזאת
    ועוד, אלו שמוכנים להתייחס לזה בסובלנות והבנה
    אבל השינוי והשחרור הוא בדיוק אחד הנושאים שבו אני שומר על אופטימיות קורנת.
    עתיד האדם תלוי בכך.

  • שועי   ביום 9 באוקטובר 2009 בשעה 07:59

    בדיוק. גם התגובה שלי לעיל אינה דנה בכח נשי ובאימוץ של נורמות פוליטיות כוחניות שאפיינו סדרים גבריים
    אלא בשינוי פניה של התרבות האנושית דרך נתינת המקום השיוויוני-תרבותי למחשבתן, הגותן יצירתן, ופעילותן (הפוליטית-חברתית-אינטלקטואלית) של נשים. אצל רוב רובו של המין האנושי עדיין, המצב רחוק מאוד משם.

  • מרית   ביום 9 באוקטובר 2009 בשעה 08:16

    אכן, שועי, הציר הזה של חירות-צייתנות דורך לי על היבלת הכי גדולה בלב. צר לי שהשפריץ הגיע גם אליך. אחת הסיבות שאני כל כך אוהבת אותך זה שאני יודעת שאתה לעולם לעולם לעולם ולא משנה כמה כוח יפול לידך – לא תהיה כזה. ואני מכירה מעט מאד אנשים שאני מרגישה כך כלפיהם, בכזו ודאות.

    וכרמית, אני לא יודעת אם קראת את הפוסט שלי על נסיך צפרדע שמסתובב באותו איזור חיוג
    http://www.notes.co.il/marit/44831.asp

  • כרמית   ביום 9 באוקטובר 2009 בשעה 08:51

    מרית, תודה על הנסיך הצפרדע. אזור החיוג הזה חם כרגע. אני חייבת להודות שבתקופה האחרונה אני חצויה לגבי המעשיות. הפרשנויות הפמיניסטיות המתקוממות, כפי שהבאת אַת בפוסט הצפרדע הקשה לבליעה שלך, וכפי שיש גם בספר של יעל רנן, מקוממות אותי גם. מצד שני, מעבר להכרה בפיתרון הפטריארכלי של המעשיות, אני שבה ורואה איך הן רצופות בביטויים, חלקם רדיקליים, חלקם התפתחותיים-נשיים שמוכלים בתוכן. למשל, מוטיב "החתן-חיה" וגם החתונה או הזוגיות כמפגש של מוות הם מוטיבים שכיחים. ייצוגים של המציאות הדכאנית אבל גם של השינוי הנפשי העמוק שעשוי להתרחש בכניסה לזוגיות. אגב, אותו סיפור של נסיך-צפרדע, מוצג בספר המעניין "מעשה ביצירה" כסיפור שמעלה שאלות של התמודדות עם השונה והאחר בזוגיות. יש אולי תשובה חלקית
    בתפישה של פרשנות הקורא, המותירה את הטקסטים האלה, שעליהם עקבות פטריארכליים אבל גם אחרים,למבט שלנו, לקריאות מגוונות בהם.
    אגב, קראתי לאחרונה עבודת דוקטורט מעניינת מאוד של רוית ראופמן בנושא מעשיות כז'אנר נשי והקשר שלהן לחלומות של נשים, ויש לי תקציר, אם תרצי אשלח לך (וגם לך שועי

    אשר לאבולוציה של הכוח, בעולם כה גברי, השאלה איך להיות נשים חזקות או מהי נשיות חזקה אבל לא גברית היא שאלה מבלבלת ואולי כן מגדרית, אני עוד לא יודעת.

    שועי, אתה חירותי ;)
    ובנימה יותר רצינית – משמח שקולך נשמע כאן
    על התקווה והאמונה, והמבט הרחב ממזרח למערב

  • שועי   ביום 9 באוקטובר 2009 בשעה 09:01

    כידוע לך, אני לא בטוח האם היתה לי ברירה אי-פעם.
    הסיבה שבחרתי להגיד לא לשירות קבע ואחר כך לשירותי הבטחון; הסיבה שפרשתי מן האורתודוכסיה
    ואיני מחפש לי זרם ממוסד אחר; הסיבה שאט אט מתחוור לי שגם בעולם האקדמי היום לא ניתן להנשיב רוח, היא בדיוק זו. מי שרואה עצמו כאיש רוח (לא מתכנה איש רוח, לא נהנה מסטטוס של איש רוח, אלא איש רוח) אינו יכול להיות עסקן פוליטי ולעסוק בפוליטיקה של כח וגם לא לעסוק בתכנון מבצעים שתפקידם להשית מניפולציות של כח.
    אגב, הטרגדיה האנושית כפי שהתגלתה לז'ן אמרי במחנה אושוויץ היא שככל שהאדם אינטלקטואל יותר כך מתעוררת בו נטייה לצייתנות, אם מתוך נימוס אם מתוך יראת כבוד למוסדות תרבות, אם מתוך פחד מפני החוק (הרי זו בדיוק אומללותו של פרנץ קפקא וזעקת הנדונים של 'גזר הדין' ו/או 'המשפט'). אני רואה כל-כך הרבה מקרים כאלה באוניברסיטה של אנשים שאינם מבינים ועיניהם אינן נפקחות לראות, בכמה מניפולציות כוחניות מדובר במסווה של הנחלת ידע ו'רוח חופשית' (איזה לעג!)
    איך משתחררים מכך? מתחילים לחיות אחרת. זו עדיין חידה גדולה. החידה אללי בלתי פתירה. אני אף מתלבט לא מעט האם חינוך כלשהו מועיל בזה. כבר איני בטוח.

  • שועי   ביום 9 באוקטובר 2009 בשעה 09:10

    לגבי חינוך- אני מאמין מאוד בחינוך דמקרטי שיוויוני פלורליסטי, מבחינת החיאתן והפצתן של אידיאות כאלה בקרב החברה, לא ברור לי האם לאחר שירות צבאי והתנסות בשוק העבודה ישמרו בוגרי החינוך הזה על צביון אידיאי מיוחד. אותו דבר אמור בחינוך אנתרופוסופי ובכל חינוך אלטרנטיבי. השאלה היא האם ניתן לקיים בחברה בה אנו מתנהלים איים אוטופיים. 'עיר האושר' היא מקום כזה.

    כרמית- כאמור האישה ומוסד הנישואין בסוף שירו של ז'ורז' מוסטקי (האם אני זוכר נכון? לא בטוח) שהושר על ידי חוה אלברשטיין הם כלא. אני רואה בשחרור האישה,ובביטול העבדות (ובאידיאות של זכויות האדם וחירויותיו ובאשרורן) את המהפכים החיוניים ביותר של מאות השנים האחרונות

  • שועי   ביום 9 באוקטובר 2009 בשעה 09:17

    כמובן- גם האידיאות של מוסטקי בסופו של דבר מבטאות לדידי כוחניות יותר מחירות.
    ואני שמח מאוד מאוד לשמוע את קול כף היד האחת מהדהדת בעולם.

  • מרית   ביום 9 באוקטובר 2009 בשעה 10:23

    כרמית – כדאי לך לקרוא את גאווין האביר והגבירה המגעילה
    http://simania.co.il/bookdetails.php?item_id=47833
    זה קצת אמור ופסיכה אבל הפוך, דרמטי אבל קומי ביסודו ופרו נשי בלי גרגרים ואלות קנאיות.

  • שועי   ביום 9 באוקטובר 2009 בשעה 13:54

    הזכרת לי לפתע את האביר הירוק שזוכה למכת גרזן מסיר גאווין בצוארו, ולאחר מכן הולך סיר גאוין לחפשו בקתדרלה.
    ושימי לב לסיום (תרגם שמעון זנדבנק):

    נחמוֹ המלך וכל אנשי החצר
    שחקו בשמחה ופסקו ברוב חסד
    שכֹּל שועַ משוֹעֶי השולחן העגול
    כל אח באחוה, יחויב לחגור
    חגורה של ירוק בוהק על חזהו
    ולענדהּ למען גוין בדיוק כמוהו

    וזהו שאמר המשורר: יקרת לי, ירוק

    הואיל ואני ממש לפני קריאת 'האביר שלא היה ולא נברא של איטאלו קאלווינו' , באו עליי הדברים בשמחה רבה ובמעט השתאות גם.

  • טלי   ביום 10 באוקטובר 2009 בשעה 13:54

    בזמן שאני התאווררתי קצת ושאפתי אויר פסטיבלים אתם עשיתם פה עבודה רצינית…

    הזכרתם לי שפעם, עוד לפני שהגעתם הנה לרשימות (איך יכול להיות שהיה פעם כזה?), שרית ילוב היתה כותבת כאן על אגדות ומעשיות-

    http://www.notes.co.il/sarit/index.asp

    וגם הזכרתם לי שאני כתבתי פעם על התפוח המורעל של יעל רנן-
    http://www.notes.co.il/tali/38897.asp

    מרית- אני לגמרי איתך בכעס והתסכול על הצייתנות המוערכת כל כך. ברור שהכוח וההגעה לעמדת כוח משחיתים ועדיין, אני רוצה להאמין, כלחומר מוכרחה להאמין, שיש גם אנשים שיישארו בני אדם גם אם יגיעו לעמדת כוח.

    כבר הזכרתי פעם, לא זוכרת איפה ובאיזה הקשר, את הפרשנות הנהדרת של דב אלבוים לסיפור העקידה- פרשנות שאני לגמרי מזדהה איתה. לדבריו אברהם נכשל בנסיון העקידה.
    הוא היה אמור להגיד-"עד כאן". את הילד שלי אני לא מקריב למען שום רעיון או אל, ואז היה מקבל את הערכתו של אלוהים.הוא נכשל, ורבים מדי מצאצאיו ממשיכים להיכשל בכשלונות מפוארים באותו נסיון עצמו.

    ושועי- לא יפתיע אותך לשמוע שאני מאמינה בחינוך ובכוחו לשנות מציאות- לעומק ולאט לאט, בחלחול איטי, כך שיעמוד גם בפרץ האינדוקטרינציה הצבאית-אקדמית-מקצועית-תקשורתית. ודוקא לכן, הכרחית בעיני נוכחות גברית בחינוך האחר, הכרחי שילדים ישמעו גם גברים כמוך, שמאמינים באמת ובתמים ברוח האדם ובכוחות החיים. אחרת, כשהם שומעים קולות כאלה בעיקר מנשים, הם, כלומר- הבנים שנעשים גברים צעירים, חושבים שהומניזם של משהו של בנות ושל תינוקות, ונשאבים לתוך מכונת ההרג-כסף.

    יצא קצת מבולבל או נסער מדי? לא התכוונתי, אבל כנראה שאיכשהו זה בנפשי…

    ושועי שוב- השיר הזה שציטטת, כנראה שלא רק בסין הקדומה כתבו עליך שירים, אני רואה שאתה מככב במגוון תרבויות…

    (-:

  • כרמית   ביום 10 באוקטובר 2009 בשעה 15:56

    טלי, תודה על כל התוספות.
    אשר לעקידה ואברהם, סרן קירקגור התייחס לזה אם אינני טועה פעם, כמבחנו של האדם הדתי. שועי בטח יודע להרחיב בזה אבל בינתיים הנה לינק http://he.wikipedia.org/wiki/%D7%A1%D7%A8%D7%9F_%D7%A7%D7%99%D7%A8%D7%A7%D7%92%D7%95%D7%A8
    ואפשר להשיח בזה ביתר הרחבה פעם אחרת. אישית אני נמשכת לפרדוקסלי שבסיפורים ואוהבת מאד את סיפור העקידה. אסור לנו להביט בספרות כדידקטית וכמורה על צווים ואיסורים דרך סיפורים. חווית הקריאה הלא רחבה הרבה יותר מזה ונוגעת בחיינו המלאים סתירות.
    וברגע שכתבת על גאווין והגבירה המגעילה, גם אני נזכרתי, מרית, בפרש ללא ראש מתוך סר גאווין והאביר הירוק. (האין הוא מסיר את ראשו מעליו בשתי ידיו?) תודה, שועי. וכן, כמו חתן-חיה יש גם כלה-חיה, טוב שציינת, מרית, יצא לי להיתקל בעבר בספר הזה והתלהבתי ממנו מאוד. כל הסיפורים באלה משום מה גורמים לי לחשוב על הביטוי "לאבד את הראש".

  • שועי   ביום 10 באוקטובר 2009 בשעה 23:06

    טלי- כבר יוסף אבן כספי פרשן יהודי אשר חי בעיר ארגנטירה שבפרובנס בראשית המאה הארבע עשרה כתב על פרשת העקידה: 'איך יצוונו ה' לעשות את התועבה הזאת?'. ישנו מאמר יפה של פרופ' חנה כשר (ממורותיי הגדולות; מורתי המובהקת בפילוסופיה אצל הרמב"ם ותלמידיו-ממשיכיו) על העניין
    אגב, גם אליבא דרש"י עולה כי אברהם טעה בהבנת הצו האלהי, הוא לא נצטווה לשחוט את בנו אלא להביאו אל ראש אחד ההרים בלבד.

    אברהם אבן סבע (פרשן יהודי שחי בספרד-פורטוגל ואיטליה), סורן קירקגור, וישעיה לייבוביץ אמנם ראו בעקידה את נסיונו העליון של האדם הדתי. מעולם לא הבנתי או רציתי להבין את התמרון התיאולוגי הזה של 'אביר האמונה'. זה נראה לי מעט סר טעם, אפשר שם מעט מעוות- להקריב את כל היקר לך בשם מה שאתה חושב שנצטווית בו

  • כרמית   ביום 11 באוקטובר 2009 בשעה 20:48

    שלושה אבירים יקרים (או שתי מכושפות ושועי אחד) וכי מדוע רוצים אתם להרוג את הסיפור הזה נָפש? מה פשר הריאליסטיות העודפת בה אתם מתבוננים בסיפורים? אני חושבת שהסיפור על אברהם מזוויע משהו, אבל הוא יפה, עם האיל , המגיח, ואני חושבת, שיפה שיש סיפור כזה
    וכי גם יש נופך חינני בפרשנויות בדבר הדבקות הדתית. אין פירוש שיש להעלות ילדים חלילה על ראש ההר ולאחוז במאכלת, לא ולא.
    מה שמצער בתרבות שלנו שמעט מדי מסופר בסיפורים האלה ונהגה בהם לפנים כאלה או לפנים אחרות, והנה תראו מה קורה עם הילדים בפועל, במציאות המרה, בלי שום צו אלוהי
    למעט אולי – הארץ לבנינו ולבני בנינו

  • כרמית   ביום 11 באוקטובר 2009 בשעה 20:54

    אני מפצירה בך שועי לא להתייחס לדברים כפשוטם. יצחק ואברהם אינם יישויות חיות. בי דווקא נוגע הרעיון של העקידה, במובן כמובן המתרחק מהמעשה עצמו (הלא לא לשווא המעשה נפתר/נפטר אחרת) לי זה מזכיר מעט אפילו את העיקרון הדהרמי של לפעול שלא בעבור פירות המעשים

  • טלי   ביום 11 באוקטובר 2009 בשעה 21:48

    ואם את שואלת אותי- לא רק אבירים יש פה אלא גם מכשפות/ים (במובן הטוב של המילה).

    לסיפורים יש כוח.

    כמו שמרית אומרת, סיפורים יכולים להציל, וכיוון שכך, הם גם יכולים להיות מסוכנים. ברור שהמציאות שאינה סיפורית כוללת לפעמים זוועות גדולות יותר מאלה המסופרות אבל בשבילי, כל ילד במצוקה ובכלל- כל אדם במצוקה, הוא במצוקה.

    גם אם הוא "רק" דמות בסיפור…

    הדרך הכי אפקטיבית שבה אני יכולה להסתכל על דמויות בתנ"ך או בספרות היא כאל דמויות בעלות בשר ודם ובעיקר נפש. אם לא, כנראה שהסיפור לא טוב מספיק.בטח שיש סמלים ושלסמלים יש כוח, אבל הוא מתחיל לפעול, הכוח הזה, בדיוק בשניה שבה הסמל מתערבב עם המציאות.

    לא אנחנו הרגנו את הסיפור, זה הוא (חכם ג'מדגני) התחיל עם להרוג…

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. (*) שדות חובה מסומנים

תגי HTML מותרים: <a href="" title=""> <abbr title=""> <acronym title=""> <b> <blockquote cite=""> <cite> <code> <del datetime=""> <em> <i> <q cite=""> <strike> <strong>