אישה ללא ראש [2]

אישה של ברהמין חכם אחד, מאריאמה, נגזר דינה למוות על ידי בעלה. ברגע ההוצאה להורג פנתה לאלאמה, אישה מבני בלי הקאסטה, וחיבקה אותה ברע לה. בלהט המתרחש איבדו שתיהן את ראשיהן באבחה אחת. זמן מה לאחר מכן נרגע הברהמין, מחל לשתיים ובאמצעות כוחותיו הקסומים השיב את הראשים על כנם. אבל ביד המקרה התחלף ראש בראש. למאריאמה, ולה ראש ברהמיני וגוף מבני בלי הקאסטה, הוקרבו עזים ותרנגולים אבל לא בהמות תאו. לאלאמה, ולה ראש מבני בלי הקאסטה וגוף ברהמיני, הוקרבו בהמות תאו במקום עזים ותרנגולים.

 

איך קמו שתי אלות, סיפור אופטימי לצד זה הראשון, על רנוקה בת המלך שהתאווה שטפה את ליבה.

פרסם תגובה או השאר עקבות: Trackback URL.

תגובות

  • שועי   ביום 27 באוקטובר 2009 בשעה 17:09

    מה שמחריד בסיפור כולו, הוא גם התימה הנשנית של אשה הנרצחת משום גחמותיו של בעלהּ, והשבתה לחיים, אלא המיתוס על החלפת הראשים. אני מניח שבדרך פלא זאת הסבירו ברהמינים לידה של חריגים בקהלם, נאמר מקרים של תסמונת דאון ו/או פיגור ודומיו, ודאי מדובר פה במקרה של ראש של בן בלי קאסטה שהתגלגל אלינו
    ההירככיות הזו הבין מעמדית והבין מגדרית קשה מנשוא, אני מבין מה העיק על מרית בחלק הראשון, בהחלט. יש בזה דבר נורא. אני מקווה כי מעטים הם ההינדואיסטים היום הלומדים את הדברים כפשוטם.

  • מרית   ביום 27 באוקטובר 2009 בשעה 19:42

    לתומאס מאן יש ספר (דק) בשם אגדת הראשים המוחלפים, שאף הוא מבוסס על סיפור הודי. קראתי אותו לפני שנים ואני זוכרת בעיקר את האלה קאלי הנוראה. אני הולכת לבדוק במה מדובר.

  • כרמית   ביום 27 באוקטובר 2009 בשעה 21:20

    בעיניי יש בסיפור הזה משהו עמוק על אחוות נשים, על הדיכוי שנוגס/נוגש בין אם במעמדות גבוהים ובין אם בנמוכים. בחיבור הזה בין שתי הנשים, בערבוב הזה, יש משהו קמאי לטעמי. כן, אין ספק, שועי הנחת היסוד השרירה הפשוטה, "נידונה למוות על ידי בעלה" מקוממת. ועם זאת השקיפות הזאת נוגעת ללבי. מרית, אני מאוד סקרנית לגבי האגדה של תומס מאן(קאלי הנוראה חביבה עלי) מחכה ומצפה

  • כרמית   ביום 27 באוקטובר 2009 בשעה 21:33

    ודווקא באמת הסיפור הזה אופטימי, שועי, כי הן הופכות לאלות. על היחס לפיגור אצל ברהמינים אינני יודעת דבר, ואתה מעלה השערה מדאיגה שמזכירה לגמרי רעיונות של טוהר הגזע. לפחות הטענה בדבר הקשר של ההודים לשבטים האריים הופרכה, ככל הידוע לי.

  • שועי   ביום 27 באוקטובר 2009 בשעה 22:02

    לאו דווקא אלמנטיים אריים
    אבל כן אלמנטים של טהרנות- מעמדית, שבהחלט היתה מצויה, וגם עדיין מצויה בהודו
    הוולדותו של ילד חריג, יוצא דופן, שבחזותו ו/או בהתנהגותו אינו עונה על מאפייניה של הקאסטה, סיפורים כאלה היו עשויים להסביר את חריגותם. אגב, אינטואיטיבית לגמריי, אפשר כי דווקא ילדים כאלו יועדו לשאת תפקידים דתיים, משום שלא היו יכולים להיות חלק מהתנהלותה החברתית-כלכלית של הקאסטה

    אולי אני מושפע מעט מספרות יפנית שאני מרבה לקרוא כעת, אבל שם כל פגם גופני, ואפילו כתם לידה על עורה של האישה, גם אם הייתה בת המעמדות העליונים, היתה מקשה מאוד על נשואיה.
    נשים רבות בעלות פגם ביופיין נותרו לא נשואות, והוכשרו לעבודה במקדשים, כממונות על טקס התה וכיו"ב

  • טלי   ביום 28 באוקטובר 2009 בשעה 13:06

    הסיפור הטריד אותי בפעם הראשונה שקראתי, חיכיתי קצת כי הייתי זקוקה לקצה חוט של תגובות, למשהו להיאחז בו.

    התפיסה ההודית כל כך כל כך רחוקה ממני וזרה לי.

    החיבוק והערבוב מרגשים, אבל גם לי קשה עם האכזריות של עריפת הראש. היחס למוות כאן כמו בסיפור הקודם מזכיר סרטים מצויירים- מוות הוא דבר הפיך לחלוטין, אני מבינה שזו תפיסה הודית מקובלת כתוצאה מהאמונה בגלגולים, אבל זה מאוד שונה וקשה עבורי- שבלי קשר לאמונה בגלגולים (לא יודעת, לא רוצה לחקור במופלא ממני, במקרה הספציפי הזה), מוות, בשל סופיותו, הוא קצה הגבולות של הכל, גם לכן אני כל כך מתנגדת לאלימות ומלחמות ושכול וכל הרעות החולות האלה.

    וכן, האלימות בתוך המשפחה מהדהדת כאן את החדשות ממש, מאוד מסוכנת בעיני המחשבה שלגבר יש כוח ויכולת לשלוט בחייה ומותה של אשתו.

  • כרמית   ביום 29 באוקטובר 2009 בשעה 09:07

    טלי, אם זה מנחם נותר רק סיפור אחרון בסדרה.

    שועי, הרבה רעות חולות. הדברים על טקס התה והפגמים במראה הובילו אותי לחשוב על הוואבי סאבי ולהתחלחל.

    כמה שאנחנו נמשכים למזרח הכמו המואר, והנה

  • שועי   ביום 29 באוקטובר 2009 בשעה 09:41

    דווקא ולמרות הכל, ליבי במזרח הקרוב והרחוק
    הרבה יותר מאשר מצוי הוא במערב
    הרעות הויקטוריאניות או ההבסבורגיות אוסטרו-הונגריות, או האמריקניות, כפי שמתוארות בספרי צ'רלס דיקנס/אדית וורטון/הנרי ג'יימס/דוד פוגל
    אינן טובות בהרבה, ואלמלא מספר יחידים ויחידות שהחלו את המאבק המבורך למען שיוויונן של הנשים, מי יודע היכן היינו נמצאים היום
    לראות את הפגום בכל יופי הוא כיוון של התבוננות, כל אימת שאין לו את הכישרון להפוך לתנועה פוליטית-חברתית, אלא להיוותר בד' אמות
    של ההכרה, אולי צעד הכרחי בדרך של ראיית היופי בכל דבר פגום, שבור וכיו"ב

  • מרית   ביום 29 באוקטובר 2009 בשעה 13:07

    טלי, אני איתך. המוות ההפיך הזה מקל ראש באלימות. לא נורא אם תרצחו, בסוף הכל יסתדר.

    ובאשר לראשים המוחלפים של מאן – קראתי אותו בשעתו בהנאה באנגלית, וכשהספר יצא בעברית – קניתי, אבל דא עקא שהוא מלא איורים של תומרקין שפשוט מבריחים אותי ממנו. (יש לו יכולת מעצבנת להיות סתמי ואלים בו בזמן.) אבל אם את, כרמית, יכולה להתעלם מתומרקין, נראה לי שכדאי. אם כי (או על אחת כמה וכמה ש) הראשים המוחלפים הפעם הם של שני גברים….

  • כרמית   ביום 31 באוקטובר 2009 בשעה 16:59

    אלה סיפורים מטרידים, ללא ספק.
    והאחרון בפתח

    עם בלי תומרקין, אני אזכור את האגדה.הגברית של תומאס מאן.מרית, תודה

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. (*) שדות חובה מסומנים

תגי HTML מותרים: <a href="" title=""> <abbr title=""> <acronym title=""> <b> <blockquote cite=""> <cite> <code> <del datetime=""> <em> <i> <q cite=""> <strike> <strong>