רשימה קטנה על הראמאינה

הכישלון של ראמה: כשסופסוף הוא עומד מול אהובתו סיטא, שעל-מנת להשיבה אל בין זרועותיו יצא למלחמת חורמה, גוברת עליו הדהרמה. דהרמה במובן האדוק לסדר החברתי. קודים של כבוד וגבריות אוזקים אותו, והטקסט הבוקע מבין שפתותיו הוא פטריארכלי: "איזה אדם בר כבוד ישיב אל חיקו אישה, שהתגוררה אצל מישהו אחר?" הוא מטיח בה. לב השומעים עשוי לצאת אל סיטא, שגופה הופקע מעצמה: "אם נוגעו איבריי בעודי שבויה, לא היה זה מרצוני שלי, אלא בעטיין של תהפוכות הגורל", היא אומרת, "לבי שלי הוא, ולעד חושק בך, אך מה יכולתי לעשות כשגופי המנותק מאדוני נשלט בידי אחר?" ראמה מעיד על עצמו בדבריו בדיאלוג ביניהם כי "מראך צורב את לבי, כמנורה הצורבת עיניים מודלקות". מחלת העיניים עליה הוא מספר, מעידה אולי על הקושי שלו להתמודד עם האמת שמישיר המראה של סיטא בפניו.

 

והמראה שמציגה סיטא לעיניו של ראמה ומלוויו מחריף: תמונת השיא הנחרטת מן הדיאלוג הזה היא של סיטא, המכונה בטקסט "האישה המושלמת", פוסעת אל תוך להבות מדורה שהיא מבקשת להכין לה, ובוערת בתוך האש  "כזרם מתמשך של גהי".

  

 

  

הפשט של הטקסט מציג את בעירתה של סיטא כמבחן לְזַכּוֹתָהּ: "יוכיח אגני [אל האש] את חפותי ואת טהרתי, שהרי מעולם לא הסרתי את לבי מעם ראמה!", היא אומרת, אבל הנה אציע פרשנות נוספת: בעירתה של סיטא, שאיננה מאוכלת באש (כאותו הסנה), קשורה באופן סמלי לתהליך ההתוודעות שעובר ראמה כאשר האלים המתאספים גוערים בו על הקטנוניות בה הוא נוהג כלפיה, ומזכירים לו את זהותו האלוהית. עלייתה בלהבות היא תמונה תודעתית של ארכיטיפ נשי, אש ברורה ומתפרצת אל עיניו הדלוקות. ראמה מתפלא על תוכחות האלים: "אני חושב שאני בן-אדם, ראמה בן דשרטהה", הוא מתעקש, ואז פונה לאל ברהמה בתחינה, שיזכיר לו מיהו: "אנא ממך אדוני, אמור לי מי אני, מאיפה באתי ומדוע?"

 

 

והנה התשובה הבוהקת:

"אומר לך את האמת, ראמה" אמר האל ברהמה. "אתה הוא האל נאראינה, אתה הוא האל החמוש בצ'קרה, חזיר הבר, מנצח האויבים בעבר ובעתיד, אתה הדהרמה הנעלה של כל העולמות, אתה הוא וישנו מרובה הזרועות, אתה הוא המפלט, אתה המגן על העולמות, אתה הוא הבורא. אתה ההברה אום, אתה המקור. מי אינו מכיר אותך? אני לבך, והאלה סרסווטי היא קולך. כשאתה עוצם את עיניך, יורד הלילה, וכשאתה פוקחן, מאיר היום. הגוף שלך הוא העולם כולו; וחוסנך הוא פני הארץ, האש היא כעסך, וחסדך הוא שיקוי הסומה. סיטא היא לקשמי, ואתה הוא האל וישנו, האל הכהה, אדון כל היצורים. התגלמת בדמות אנושית, כדי להרוג את רוואנה. עשית לנו טובה, ראוונה נהרג, אנא ממך חזור עכשיו לשמים."

 

ואגני, אל האש, מושך את סיטא המושלמת ללא רבב מן האש, ומביאהּ לזרועות ראמה. בגרסה המצויה בספרה המקסים של אופירה גמליאל, שיוָה ביער האורנים , ממנו אני מצטטת, ראמה מכיר בטהרתה של סיטא, מקבל אותה אליו ושב איתה לאיודהיא, עירו-ממלכתו. הגרסאות שמקורן בצפון הודו, עגומות יותר – בסוף פסוק סיטא משולחת ליער.

 

אחד המתחים המעניינים שמחזיק הטקסט הזה קשור למושג הזהות העצמית, כך הבנתי בקורס שאני שומעת אצל דני רוה. לצד מושג האטמן המכונן בתרבות ובמחשבה ההינדואית, והמוצא כאן את גילומו ביסוד האלוהי המיוחס לראמה כנאריאנה-וישנו, ראמה מתאר את עצמו כמכוּנָן על ידי אישיות במובן     "personality"    , המוכר לנו, כלומר במובן הפרסונה שלו כ"ראמה בן דשרטהה", זהות המוגדרת דרך מוצאו וקורותיו, והמתנגשת (?) עם התיאור האלוהי של נראיאנה.

 

ומיהו נאריאנה? זהו התינוק.

כי זו החוויה, לדעתי, המדברת כאן: באוזניי, ברהמה משמיע את קולה של האם או ההורה המיטיב המעניק לילדו את המבט החונן אותו בכול: התינוק הוא העולם. זהו מבט מכיר, מאשר ומאפשר לסובייקט לחוות את עצמו כפועל בעולם, לנכס אותו במובן האישי, החד-פעמי והאוניברסאלי בעת ובעונה אחת.

 

האטמן, כפי שאני מבינה אותו מתוך הטקסט הזה (תחת השתלטות של אימפריאליזם פסיכולוגי בוטה ולא בדוק מספיק) הוא שבריר או שריד לזהות תינוקית מתוקה, רעבתנית וראוותנית, אומניפוטנטית, קורנת במלוא עוז. והשמש שלה היא האם.

 

ולצד זה מתקיים הסיפור-פרסונה של ראמה. סיפור-החיים שלו, כפי שאולי היה מכונה על ידי סוציולוג מצוי שהיה נקרה לתוך הראמאינה (בהזדמנות אכתוב על אותו אתנוגרף בלתי נלאה שנדחף לראמאינה והקליט את ראמה בריאיון לפי שיטת המחקר האיכותני במשך 5 שעות, בחדר מבודד בארמון או להבדיל בצלו של עץ מנגו הקרוב). ובראמאינה שומרים על אתיקה פמיניסטית: משמיעים למרואיין את גירסתו כפי שהבין אותה החוקר התורן ואז שואלים: זה באמת אתה? זהו הסיפור שלך? והנה שבתי לנקודת המוצא: האם שתי השאלות האלה שקולות?

 

ובעצם, הלא זה ברור: האתנוגרף היה זורק לעזאזל את ראמה, חוטף את סיטא ומדברר אותה מחדש. היא הקול החנוק הכי בולט כאן, העולה בלהבות.

 

 

המשך אולי יבוא.

 

פרסם תגובה או השאר עקבות: Trackback URL.

תגובות

  • תומר   ביום 28 בדצמבר 2009 בשעה 13:52

    שוכחים שאנחנו אלוהים.

    דברייך על התינוק הזכירו לי איקונה מפורסמת של קרישנה, הלא הוא אווטר נוסף של וישנו, כתינוק:
    http://www.yogausa.com/images/baby_krishna.jpg
    שימי לב שהוא מקפל את רגלו אל פיו. יונגיאנים היו אומרים כאן שזה סמל האורובורוס, הנחש המיתולוגי שזנבו בפיו, שמסמל את המעגליות של החיים, את הקשר בין ההתחלה לסוף: התחלנו כתינוק אומניפוטנטי, וכך גם נגמור.

  • טלי   ביום 28 בדצמבר 2009 בשעה 14:50

    למרות שהטקסט הזה מורכב מבחינתי מנהר שאני לא מכירה ולא מבינה ובתוכו צפים כמה איים (תינוק, אתנוגראפיה) מוכרים שעליהם או לצידם אני כן יכולה להניח את הרגליים.

  • כרמיתׁ   ביום 28 בדצמבר 2009 בשעה 22:09

    ומזכיר לי את חלום התינוק-יודע-כול שלדבריו הפסיכואנליטיקן פרנצי, עמיתו של פרויד שבשנים האחרונות גונב לו את ההצגה, כולנו מרבים לחלום. ועל הבוהן בפה – אתאמן כתרגיל יוגה, תודה תומר :)
    טלי יקרה, אני שמחה שמצאת פה כמה איים שוקטים. מה לא מובן? איך אהפוך לקברניטית מספיק טובה כדי לגלות לך את אימא אנדיה?

  • טלי   ביום 29 בדצמבר 2009 בשעה 00:15

    בערך הכל… אני מתה על אוכל הודי (כל עוד הוא לא חריף), בערך כל השאר לא מוכר לי. איך תקברנטי לי? אני לא מכירה את הנהר הזה אז אין לי מושג…
    אבל אני דוקא כן יודעת שבערך עד גיל חמש ידעתי למצוץ את הבוהן והייתי מאוד גאה בזה. לא היה לי מושג שיש בזה משהו הודי… (-:

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. (*) שדות חובה מסומנים

תגי HTML מותרים: <a href="" title=""> <abbr title=""> <acronym title=""> <b> <blockquote cite=""> <cite> <code> <del datetime=""> <em> <i> <q cite=""> <strike> <strong>