שמחה זו מה היא עושה? אצל מאיר ויזלטיר

 

הפתיחה שאעמיד תכף לעיניכן, נכתבה לפני שנה. הבטחתי כשהנחתי את ויזלטיר וצ'יקי ארד באותה שקית, להמשיך ולכתוב על מרודים וסונטות. זה לא קרה, ובכלל, עד היום, אני במצב-רוח א-ויזלטירי למדי. אבל לנוכח הפסטיבל המוכרז שהציעה טלילה, שפצחה זה מכבר בשתי רשימות משובבות נפש, קללת הרצון ופרק ב' והרשימה היפה אוֹר צָהֹב /אוֹר חָקִי אַפְרוּרִי שצירף אתמול שועי רז, החלטתי לנדב כמה שורות. בכל זאת, כפי שכתבתי בטיוטה נושנה אחרת: "הרבה זמן לא קראתי בַּספר, והנה הבוקר אני שבה אליו כמו לפתח של בית אהוב". מאיר ויזלטיר הוא משורר הבית שלי, בזאת אין ספק. אבל לפעמים לא בא לחזור הביתה, אלא דווקא לצאת לטיול (וכולנו יודעים: יש גם בתים שלא חוזרים אליהם). אז היום אכתוב מעט – באמת טיפין, ואשתדל לטייל.

ובזה הרגע אני גונזת את הפתיחה הישנה ההיא ומתחילה מחדש. אטייל לשיר של המשורר טהא מוחמד עלי, שהתנגן לי ברקע לשיר הראשון במרודים וסונטות. השיר נצרב בזכרוני לאחר שמוחמד עלי פתח בקריאתו ערב שהוקדש לספר שירים החזק והיפה שיצא באנדלוס ב-2006*. הנה:

אזהרה

אֶל חוֹבְבֵי הַצַּיִד
הַמְשַׁחֲרִים לַטֶּרֶף
אַל נָא תְּכַוְּנוּ אֶת רוֹבֵיכֶם
אֶל שִׂמְחָתִי,
הִיא לֹא שָׁוָה אֶת מְחִיר הַכַּדּוּר
(שֶׁיְבֻזְבַּז לְכִיווּנָהּ)
הֵן אֲשֶׁר נִרְאֶה לָכֶם
חִנָּנִי וְקַל תְּנוּעָה
כִּצְבִיָה,
וְנָס לְכָל עֵבֶר
כְּחָגְלָה -
הוּא לֹא שִׂמְחָה.
הַאֲמִינוּ לִי -
לְשִׂמְחָתִי
אֵין שׁוּם קֶשֶׁר לַשִּׂמְחָה.

טהא מוחמד עלי

וכעת קראו איתי את השיר הפותח את מרודים וסונטות:


התאומות הלכאורה לא טריוויאלית בין שני השירים האלה, תפסה אותי: שני משוררים גדולים, אחד פלסטיני, אחד עברי, מציירים סיטואציה קיומית כה דומה. כמובן יש הבדלים, וכמעט שצריך להכות אותי ברק על שאני מעזה להשתמש בשירו של טהא מוחמד עלי כמוזיקת רקע (אני מקווה שיהיה לי העונג לתת לספרו יום אחד עוד מקום), אבל השירים האלה הם שני מאורות בכדור ארץ אחד שידע אלימות, פליטות ואובדן מגיל צעיר. ויזלטיר כותב "גם אני", האם בין היתר, הוא מעמיד את עצמו לצדו? הוא בוודאי קרא את השיר. עוד נורתה לראשי עם שורות הפתיחה התמונה של הילד מן השואה, המרים בהכנעה נוראה ידיים.

אלי הירש, אגב, טחן את השיר הזה עד דק בביקורת ב-Ynet. אצלו ויזלטיר חבוש כובע קאובוי שחור, מג'גל אקדוחים ומנקב נחמות כבקבוקים ריקים – איזו החמצה של תמונת שליפת הסיגריה בשיר (ובכלל של רוח הספר, בו אפילו לא-כלום יכול לנחם, "ארוז / בסרט משי מתנופף / בצבע השמים" מתוך ימים רעים, עמ' 52) הסיגריה אצל ויזלטיר בוודאי איננה נמשלת לאקדח. היא עמוד אש קטן, גניבה פרומתיאית עקשנית, הווה שחון, בוער דק ועדין. זהו הסמל למרחב המשחק המנחם, המתהווה.** בלב תמונת ההלחם הזו, של ילד השואה המלהטט בסיגריה בווריאנט מוכר גפרורים קטן, עומדת אותה שמחה שאיננה שמחה מהשיר של טהא מוחמד עלי. שמחתם של העקורים, המחוללים, שעברו שבר שאין לשאתו אחרת.

אזנק לחלון הצצה משיר יפה אחר, זכרונות נשכחים וזמזום לעתיד [הערה: כדי לראות את הטקסט בנוחות צריך ללחוץ פעמיים], זהו שיר אוטוביוגרפי מפתיע של ויזלטיר. המוקדש לנכדתו, זהר. לראשונה מזמין ויזלטיר את הקורא באינטימיות לא-מוכרת, ממש כבן-בית, לאירוע משפחתי נורמטיבי, ונוקב בשמות בני המשפחה כמובן מאליו בין מכרים ותיקים.

דפנה שחורי כתבה על השיר בTime Out [עמ' 125]: "יש בשיר ניגון עדין ומבכה, מעין מלודיה שמציירת בעצב את זוהר השקיעה לצד זוהר הזריחה. שיר על סב ונכדה, שכמו כומס בתוכו את רוח הספר כולו. ויזלטיר מתאר בו סיטואציה שבה הסב נושא את נכדתו ("בת שנתיים ורבע") על כתפיו ובין זרועותיו, ובעוד היא טומנת ראשה הקטן בגומת צווארו הוא ממלמל לה באהבה מלמולים על העתיד, עתיד שבו, הסב יודע, סביר להניח כי כבר לא יזכה לחיות":

בּוֹאִי, אֶלְאַט לָךְ סוֹד שֶׁעוֹד מְיֻתָּר לְהַגִּיד לָךְ
(אוּלַי כְּשֶׁיַּגִּיעַ הַיּוֹם כְּבָר יִהְיֶה לִי קָשֶׁה לְהַגִּיד):
יוֹם אֶחָד בְּעָתִיד הַלּאֹ כָּל כָּךְ רָחוֹק
מִישֶׁהִי תּוֹפִיעַ וּתְחַיֵּך לְעֻמָּתֵךְ מֵאֹזֶן לְאֹזֶן
בְּבִטְחָה, בְּחִיּוּךְ רָחָב בִּמְיֻחָד, בְּפֶה מָלֵא שִׁנַּיִם,
וְהִיא תַּגִּיד בְּרִנָּה: קוֹרְאִים לִי הַמְּדִינָה, אַך אַתְּ קִרְאִי לִי אִמָּא.
אֲבָל אַתְּ הִתְיַצְּבִי, טַלְטְלִי אֶת רֹאשֵׁךְ וְאִמְרִי לָהּ: לֹא.
עוֹד לֹא – אַל תִּשְׁמְעִי לָהּ. אִמְרִי לָהּ:
הַשֵּׁם שֶׁל אִמָּא מַתְחִיל בְּמֵם, אֲבָל
אֵין בּוֹ דִּין, וְהוּא לֹא מְדִינָה.

מה שחסר בתיאור הזה, אוסיף אני, הוא תמונת הנגטיב, שצריך לחלץ מתוך השיר:

…עוֹד לֹא, אָמַרְתִּי, מַרְחִיב צְעָדַי עוֹד יוֹתֵר
כְּמוֹ שֶׁאָמְרוּ לִי אֵי-אָז כְּשֶׁהָיִיתִי קָטָן גַּם אֲנִי,
אִם כִּי גָּדוֹל מִמֵּךְ קְצָת, עוֹד לֹא, עוֹד מְעַט מַגִּיעִים.

והנה הזיכרון השכוח, החנוק, שהוקצו לו בשיר הארוך הזה, שניים-שלושה צעדים. "עוד לא", "עוד לא", כמה צעדי "עוד לא" ידע ויזלטיר הילד ברגליו הקטנות? דפדפו שלושה עמודים אחורה, לשיר :Travelogue "וכעבור חצי שנה הסיעו אותי שוב: / לילה, רכב מבריחים, צעדה רגלית עם שחר / צעדה אינסופית למצוא רווח והצלה בגרמניה הכבושה". חזרו והתבוננו בעטיפה של הספר: הילד שראשו מגולה, וראשו המקריח של האיש המבוגר: אותה פונטנלה חשופה לאוויר הקר. האנשים מסומנים בברדסים צהובים, שספק תיקים ספק כתמים שחורים ואדומים, צבעי מלחמה, מבצבצים מבעדם. צהוב אצל ויזלטיר, יש שהוא משמש למוגלה, אבל גם לאור צהוב, זורח, אורהּ של השירה, כפי שהסביר יפה שועי רז ברשימתו. אם תרצו, תוכלו לראות פה פליטים צועדים, מוקפים אותו אור חקי אפרורי, או אם נפסע צעד אחד קדימה, ליתר דיוק אחורה, הנה תמונת הטראומה האישית, אולי האינטימית ביותר של ויזלטיר, פרושה לנגד עיניכם. ואולי אף אפשר למצוא בדמויות עטויות הברדס גם רמז קל לנזירים, לעתיד "סטיליטים", שטלי לטוביצקי פענחה אט אט מתוך התגובות לרשימתה.

גרמניה נשארת כבושה, דחוקה, בקצרת של מלים או באילמות שצריך לדובב מתוך תמונה. הנשימה מתרחבת רק כשאפשר לקחת את הנכדה לבין הזרועות, להעניק את מה שנמנע בעבר החרוך. ושימו לב, זה אומנם שיר של נכדה וסבא, אבל ויזלטיר משחק בו עם נכדתו ב"אבא", (על כך מרמז כידון האופניים שהוא זוקף עבורה באגודליו, ואביה המתרחק בשיר, רכוב על אופנוע), חוויה שעבורו מלה"ע השנייה קיפדה.

הצחוק הזרוע בשיר, המתאר את המשפחה הצועדת ליום-הולדת לרגעים כטור לוחמים ("הלכנו בראש, התקדמנו מהר") והמגיח מהג'יפ שהפך לרכב משפחתי, הצחוק הזה ממשיך ומיטלטל בראשה התובעני של זהר הקטנה, שזוכה להיות "הכי גבוהה" על כתפיו הרמות של סבא-אבא-ויזלטיר, ולקבל את הירושה המתוקה לומר "עוד לא". "עוד לא" שהופך את היוצרות. לא עוד שלילה של בקשתו הרכה של הילד להיות "על הידיים", בגלל מציאות אכזרית שעוצבה מתוך פטריוטיות מעוותת, דורסנית, אלא 'לא' המכפיף את המדיני לאישי, שיורק בפרצופה של המדינה המתאווה לאמץ את הילדים כאימא.

הניצחון הזה, הוא השמחה שאיננה שמחה.
ואם יום אחד תקום בי רוח, אשוב לכותרת. אכתוב פרק ב' ובו שמחה תהיה שמחה.

 

- – -

*רציתי להביא את השיר גם בערבית – מאיפה כדאי להוריד פונטים? וגם: מניין משיגים מדבקות של אותיות ערביות למקלדת?

** "… רק רגע, הוסיף / אלך להביא סיגריות / (כך סימן שהוא לא רק זוכר, / יש לו גם הווה)." [מתוך השיר "צפיית שיא", מרודים וסונטות, עמ' 61], וראו גם השיר פרי בדבר אופטימי עשיית שירים.


 

פרסם תגובה או השאר עקבות: Trackback URL.

תגובות

  • talila   ביום 26 ביוני 2010 בשעה 22:54

    נפלא. והקישורים שעשית וירטואוזיים
    [ובהזדמנות ספרי לי איך סידרת את הפונט בציטוטים. כ"כ מבאס אותי שהציטוטים אצלי יוצאים כאלה קטנים! זה מאוד פוגם ביכולת הקליטה של השירים]
    מדהים איך אפשר להגיע למקומות כ"כ שונים בקריאה של אותו ספר. ואיך מבין שלושתינו, בפסטיבל הפתאומי הזה, אני יצאתי הכי פחות פוליטית… מעניין.
    והשיר של טהא מוחמד עלי גדול, שמחתי להכיר.

  • talila   ביום 26 ביוני 2010 בשעה 23:03

    ואפרופו סיגריה… אי אפשר שלא להיזכר בשיר המופלא (והמרושע) "פרי" מתוך דבר אופטימי. אחד האהובים, המטרידים:

    סיגריה בוערת מוטלת לתוך עץ
    (בחמש לפנות בוקר)
    פורחת רגע אחד בנגה אדום בין העלים.

    ככלות הכול הריהי פרי העץ
    (טבק, נייר), עץ אחר
    אמנם, אבל למה נדקדק.
    הפרי דולק, הפרי כבה,

    אדם רווה רגע אחד ואיננו.

  • שועי   ביום 27 ביוני 2010 בשעה 01:44

    כרמית יקרה,
    רשימה יפה להפליא. בקשר להרמת ידיים עלה בזכרוני מה שכתב קפקא 'במחברות האוקטבו' על כך שלעתים הנפת הידיים המציינת את המחולל האקסטטי דומה דמיון יוצא דופן למי שנאבק על חייו בלב ים.
    סיגריה אמנם יכולה לייצג את החיים ההולכים ומתקצרים ממילא.
    אבל יותר מכך, אני מרגיש, שהיא פעמים רבים סוג של מיסוך (יצירת מסך עשן) בין המעשן ובין המציאות הקיומית גופא, סוג של שהות או
    בדיה של יציאת-חירום או פתח-מילוט.
    ובסוף, בסוף נדוּר כולנו בראש סלע הגרניט או עמוּד, ונשקיף משם על פרוייקטי הנדל"ן המניבים והמרכזים המסחריים אליהם נוהר המון-אדם.

  • י.ג.   ביום 27 ביוני 2010 בשעה 05:16

    תודה על הרשימה המרתקת.

    נ.ב.- לא ברור לי איך את יכולה לקרוא לצ'יקי ארד משורר (ועוד לשים אותו במקשה אחת עם ויזלטיר, גוואלד!) בעיני הוא לא יותר מכותב סלוגנים.

  • המחסנאית   ביום 27 ביוני 2010 בשעה 06:54

    הגעתי למיני פסטיבל ויזלטיר ואליך בעקבות לחיצה על לינקים ושמות בתגובות אצל שועי ושמחה מאד.
    קריאתי את השיר של ויזלטיר מושפעת מרצף הצגתו אצלך, אחרי השיר של טהא מוחמד עלי. אז מאד בולטות השורות "….עוד מעט מגיעים". גם בלעדי אולי במידה מסוימת – מכותרת השיר, מהיכרות עם פרטים ביוגרפים, מפגישה עם דנה המצולמת בסרט אודותיו.
    ההתייחסות שלך יפה מאד בעיני ומעשירה. תודה.

    לי דווקא קשה מאד עם גודל האותיות של הטקסט ואני תוהה אם רק עלי זנ מקשה? ולמה צריך כל כך לצופף. במרחב הזה אפשר לבזבז מקום ולרווח.

  • מירי   ביום 27 ביוני 2010 בשעה 07:40

    תודה על הרשימה כולה ובפרט על ההיכרות עם השיר של טהא מוחמד עלי.
    פוסט מצויין

  • כרמית רוזן   ביום 27 ביוני 2010 בשעה 19:15

    תודה!
    ראשית פירוטכניקה: אני מוכנה לסחור במידע על שתילת פונטים מגוונים תמורת מידע על ריווח השורות. מחסנאית, ברוכה הבאה וסליחה שנאלצת להצטופף, גם אני לא אוהבת צפוף אבל מאז שעברנו לבלוגים החדשים הרווחים מסרבים לי. זה אכן מקשה מאד על הקריאה.
    י.ג. – נדמה לי שלא טרחת להיכנס לרשימה המניחה את ויזלטיר וארד באותה שקית. היכנס נא! אני בהחלט מודעת לגוועלד שבדבר, ובכל זאת היו לי כמה דברים מעניינים לומר, אתה מוזמן לקרוא! אני חושבת שהרשימה שלי לא חוטאת לויזלטיר, וגם לא לארד.
    שועי, ואני נזכרתי בכך שעובר שמרים את ידיו בעת הלידה – שכן עוד מרחם זהו רפלקס של מצוקה – נתקע ברחם אימו. מדהים איך הכול כבר מוצרן בקטן. ובאשר לסיגריות, אתם חייבים לשוב ולקרוא את שיר המוות הנפלא של ויזלטיר כאן: http://www.notes.co.il/carmit/56191.asp תגללו מהסוף, ומירי, תודה! והספר של טהא מוחמד עלי יפה ממש, אני כמעט מקנאה שאת עוד יכולה לקרוא אותו. ואם במקרה את שומעת על ערב קריאה שהוא מופיע בו, עוד יותר מומלץ, הוא גם מספר סיפורים בחסד

  • שועי   ביום 5 באוקטובר 2010 בשעה 10:42

    הי כרמית,
    חזרתי הנה שוב כדי לקרוא ונתקלתי בבקשתך לפונטים ערביים.
    להוריד את השפה ניתן בסרגל השפות של וורד/אופיס.
    מדבקות הן כבר עניין יותר מסובך. אפשר לרכוש ביישובים פלסטינים
    משני עברי הקו הירוק, אבל מה שאני עושה הוא להשתמש בלוח שבניתי המתעתק עברית לערבית, כלומר ליד כל אות עברית שעל המקלדת רשומה האות הערבית המופקת בלחיצה על אותו מקש. מה שמקל מאוד על ההקלדה.
    אם תרצי, שלחי לי מייל, ואשלח אותו. זהו קובץ קטן בן עמוד אחד.

טרקבאקים

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. (*) שדות חובה מסומנים

תגי HTML מותרים: <a href="" title=""> <abbr title=""> <acronym title=""> <b> <blockquote cite=""> <cite> <code> <del datetime=""> <em> <i> <q cite=""> <strike> <strong>