כלכותה, טאגור, והגננת העבריה הראשונה שאהבה את אימא הודו

  בטאגור נפגשתי לפני 6-7 שנים, כשבחנות ספרים קטנה בכלכותה נתקלתי בספרון הדקיק שלו "My Childhood Days", בצמוד לספר שירים. אני זוכרת שקניתי בהתלהבות והוא אכן היה בן-לוויה שאפשר לסמוך עליו ברחובות ההזויים של כלכותה. כששבתי הביתה כעבור כמה חודשים, הפרק הראשון היה לניסיון התרגום השני שלי, כלומר הבא בתור לספר בישול איורוודי, שבו נעצרתי בשלב תרגום המבוא וברשימה הארוכה של שמות התבלינים. חסר לי אז חומר רקע, ואחרי כמה ימים של עבודה הנחתי את התרגום בצד. בשנים שהתגלגלו טאגור כמעט ונשכח ממני, המשיכה ההודית שלי בחרה להיצמד לכותבים עתיקים ממנו. אבל בעקבות המלצה מלבבת שקיבלתי בחודש האחרון (ולת' כתריאל התודה), חזרתי לטאגור דרך חריר אחר:בת ישראל נודדת  – שלומית פרידה פלאום. מסתבר ששלומית, או שנטי כפי שהתקראה גם, שלומית שנטי פרידה פלאום, היתה גננת עבריה פלאית לתקופתה (1893-1963), ובין מעלליה הרבים ברחבי העולם וקשריה עם גדולי/ות עולם, היתה גם (ככל הידוע לי) העברייה הראשונה שהתמלאה כיסופים לאימא-הודו. ואולי לא משונה שהמשורר "מורי ורבי", כפי שכינתה אותו, ראבינדראנת טאגור, היה חוט החיבור שלה. חוץ משהייה בת שנתיים בשנטיניקטן, נווה השלום, בית הספר שהקים טאגור כך וכך מייל מכלכותה, ושבו עבדה ולימדה ילדים הודיים, פגשה אותו גם בניו-יורק (שם הכירו), עבדה כמזכירתו בברלין, והתכתבה איתו התכתבות ענפה (שחלקה עלום עד היום). בספר מקיף ומעניין שכתבה נורית גוברין על אודותיה, נוסעת אלמונית, היא תוהה בין היתר על הקרוב לוודאי רומן (?) שהתרקם ביניהם. שלומית פ. פלאום היתה אישה דעתנית, משכילה ושולטת בשפות רבות, כולל ערבית (מה שאיפשר לה להקים גני ילדים לקהילה היהודית בדמשק, לטייל בלבנון ואף להיפגש עם המלך פייסל בסוריה) , פמיניסטית שהקדימה את זמנה, מסאית בתחום החינוך באותה תקופה, וגם כותבת בחסד. ואני כותבת חסד כי אור וחסד שורים בספר מסעותיה האוטוביוגרפי, שיצא ב-1936, וכפי שיכולות אתן להעלות בדעתכן, עד לפני שנים ספורות כמעט שלא זכה לתשומת לב כלל. מאיר עיניים.

אני עדיין קוראת בעונג ב"בת ישראל נודדת", ואולי רשמים נוספים יבואו פה. ובינתיים הנה מתאבן הפתיחה ל"ימי ילדותי", בתרגומי.
 
 
ראבינדרנאת טאגור
ימי ילדותי

הכלכותה בה נולדתי הייתה בסופו של דבר התגלמות של עולם ישן. כרכרות סוסים נעו בה בכבדות כה וכה, מעלות עננים של אבק, ושוטים נפלו על גביהם של הסוסים הכחושים, שעצמותיהם ניכרו בבירור מבעד לעורם. לא היו אז חשמליות-טראם, לא אוטובוסים, לא מכוניות. עסקים לא היו המרוץ קצר-הנשימה שהם היום, והימים חלפו נינוחים, ספוגי פנאי. פקידים היו לוקחים שאחטה טובה מהנרגילה לפני שהתחילו את היום במשרד ונהגו ללעוס את עלי הבֶּטֶל שלהם בדרכם. היו מי שנישאו באפיריון, אחרים חברו לקבוצות של ארבעה או חמישה לשכור יחד כרכרה, שכונתה "כרכרה בשותף". לאנשים אמידים היו מונוגרמות מצוירות על כרכרותיהם וגג עור פרוש מעל חלקן האחורי, כמו רעלה מוסטת למחצה. נהג הכרכרה היה יושב מלפנים כשהטורבן שלו נוטה באופנתיות לצד, ושני סייסים רכבו מאחור, סביב מותניהם אבנטים מזנבות יאק, והחרידו את הולכי הרגל בצעקות "הי הו!"
       נשים התנהלו באפלה החונקת של אפיריונים סגורים. הן נרתעו מהרעיון של נסיעה בכרכרות, שכן, אפילו לפתוח מטרייה בשמש או בגשם היה נחשב לא נשי.  כל אישה שהיתה די נועזת ללבוש חולצה בסגנון החדש או להניח את רגליה בנעליים, היתה מכונה בבוז "מאם-סאהיב". זאת אומרת, אחת שהתערטלה מכל מידה של כבוד או בושה. אם אישה פגשה באופן לא צפוי גבר זר, מישהו מחוץ לחוג המשפחה, הרעלה שלה היתה צונחת מיד עד קצה אפה ממש, ובבת אחת היא היתה מסובבת אליו את הגב. האפיריונים בהם נשים יצאו החוצה היו סגורים ומסוגרים כמו דירותיהן בבית. כיסוי נוסף, מעין מעטה עבה, נכרך במלואו סביב אפיריון המיועד לבנותיו של איש עשיר או לכלותיו, כך שנדמה לקבר נע.  לצידו צעד הדורוואן אוחז במקל הפליז שלו. עבודתו היתה לשבת בכניסה ולהשגיח על הבית, לסלסל בזקנו, להוביל את הכסף בבטחה לבנק ואת הנשים לבתי קרוביהן ובימי חג להטביל את גבירת הבית בתוך הגנגס, אפיריון סגור והכול. רוכלים שהידפקו על הדלת עם תצוגות מרכולותיהם היו סכים בשמן את כף ידו של שיבננדן כדי לקבל אישור כניסה, ונהגי כרכרות שכורות שימשו לו מקור רווח גם כן. לפעמים גבר שלא קיבל ברוח טובה את רעיון חלוקת הרווחים היה מעורר מהומה מול המרפסת.
       ה"ג'אמדאר" שלנו, סובהא ראם, שהיה מתאבק, היה נוהג לבלות שעות ארוכות באימון בתרגילי הטעייה ומכות ובניפוף אגרופיו הכבדים. לפעמים היה יושב וטוחן חשיש לשתייה, ולפעמים היה אוכל בשקט את הכרובים הטריים שלו על עליהם, כשאנו, הילדים, היינו מתגנבים אליו וצועקים "ראדה-קרישנה!" באוזנו. ככל שהוא נופף בזרועותיו ומחה היינו מתענגים יותר להקניטו. ואולי – מי יודע? הטרוניות שלו היו לא יותר מאמצעי ערמומי כדי לשמוע שוב ושוב את שם האל האהוב עליו.
פרסם תגובה או השאר עקבות: Trackback URL.

תגובות

  • מתן   ביום 20 ביולי 2010 בשעה 15:11

    תודה כרמית. גם על התרגום היפה וגם על ההיכרות עם שלומית פלאום.
    את שמו של טאגור אני מכיר מילדות. דודו של אבי, אלכס ארונסון, שהה לצדו של טאגור ב"משכן השלום" בשנים 37'-46'. זו הייתה תקופה מעצבת בעבורו – איש צעיר, יהודי יליד גרמניה, שסיים את לימודיו בסורבון ובאוקספורד ועזב את אירופה, שבה הרגיש לא רצוי, לתת היבשת הלא נודעת.
    על חוויותיו במשכן השלום כתב באוטוביוגרפיה בשלושה כרכים בשם Brief chronicles of the time – זכרונות משהותו בבנגל.
    הספרים יצאו בכלכותה ב- Writers Workshop- הוצאה הודית קטנה בשפה האנגלית.
    אלכס חזר ארצה ב-46 ולימד שנים ארוכות ספרות השוואתית באונ' ת"א, חיפה והעברית. בין תלמידיו היה אחד, מאיר ויזלטיר…
    הוא כתב ספרים רבים בנושאים שונים: הודו מבעד לעיניים מערביות; תורותיו של יונג כפי שהם משתקפות במחזותיו של שקספיר; יצוגיי מוזיקה ברומנים גדולים של המאה ה-20. שלושת כרכי האוטוביוגרפיה שלו.
    הוא נפטר ב-95. אני הייתי חייל צעיר. שוחחנו מעט בחייו. פה ושם על שקספיר, ג'ויס והודו. דווקא אחרי מותו התחלתי להכירו לעומק – באמצעות כתביו. אם תרצי לעיין – צרי קשר.

  • דפנה לוי   ביום 20 ביולי 2010 בשעה 17:37

    סיפור מרתק. תודה על ההארה, ושמחתי להכיר את הבלוג

  • מרית   ביום 20 ביולי 2010 בשעה 18:14

    מקסים. איך הוא מצליח לזכור את הדברים האיומים האלה בחיוך ובחן ובלי לזלזל בסבלן של הנשים.
    מי שתרגמה את טאגור לעברית בשעתו היתה המשוררת פועה שלו תורן, שהיתה מסתובבת בירושלים בקרינולינות ספרדיות, פרח מאחורי האוזן והילה שערורייתית. אני חושבת שהיא גם עיצבה את הספרונים שהיו כולם באותו פורמט משכיתי. היו לי כמה בנערותי, אבל אני לא זוכרת שקראתי בהם. איכשהו בין אישיותה הססגונית של המתרגמת לעיצוב המצועצע לא נשאר מקום למילים.

  • כרמית רוזן   ביום 21 ביולי 2010 בשעה 08:15

    תודה מתן על המידע המרתק והמפתיע. התרגשתי לקרוא ואשמח מאד לעיין – אתה מוזמן לפנות אלי ל – carmit.rosen@gmail.com (אין לי כאן גישה לכתובת הדוא"ל שלך).
    מרית, תודה! גם בעיניי תיאור מצב הנשים כאן חינני ורגיש. היהלום של הטקסט. דברייך על פועה שלו תורן עושים חשק לתהות מקרוב על תרגומי המשכית. אחפש אותם.
    דפנה – שמחה להכיר גם אני, ברוכה הבאה!

  • אשר   ביום 22 ביולי 2010 בשעה 15:00

    געתי לאתר שלך, בדרך משונה. מה שמעסיק אותי בימים אלה של החופש, מהאוניברסיטה, הוא עניין שיחרור האסירים. אסירים אני כותב, כי לא רק גלעד שליט אסיר. באיראן יושב אישה בכלא מספר שנים, ושם גם ספגה 99 מלקות, וכל זאת באשמת ניאוף לכאורה, וכעת עונשה הומר מסקילה לתליה, בעקבות מאבקו של בנה. שם האישה, באופן פרדוקסלי, הוא סקינה. הצופית והמשוררת רביעה אל עדוויה, הייתה ידועה בקפדנות שלה לגבי המחולל בביתה. פעם כשהנערה שהכינה את צרכי מחייתה ביקשה לחתוך מצרכים לתבשיל, הכריזה עדוויה שעדיף לה להימנע לעיתים ממזון, ובלבד שלא ישמע קול הסכין המבתק. עדוויה ראתה עצמה כנשואה לאל, וסירבה על כן להצעתו של חכם צופי להינשא, למרות שלא נאסר עליה בדת. אך אולי, באיראן, החשדנות פושה במידה כזו, שאף אישה שהרתה לאיש, וחייתה עם בנה, תראה בעיני החברה הבלתי סבלנית, בהשפעת השלטון כחוטאת. דרך הנושא של רביעה אל-עדוויה הגעתי לאתר שלך, ופה מה? הכל טוב ויפה, אך כתושב מודיעין, אני אומר, מודיעין אינה רק מחוז השינה של תל אביב, היא גם מחוז הדמיון שלה (או להיפך, לא משנה). השתתפתי פעם בקורס של"ח, ובסיכומו דיברנו על הבדלים בין הישוב היהודי לערבי בגב ההר, וברור שמודיעין אינה כדוגמת בלעין, מבחינת הסגנון. הכפרים שמעבר לקו הירוק, הם כפרים של בתים פרטיים, בסביבה לא עירונית וצפופה, ומודיעין היא עיר שהומצאה – כמו ציור של מגריט. האם זה אומר שאנחנו הרעים והם הטובים (או להיפך?)?…

  • כרמית רוזן   ביום 23 ביולי 2010 בשעה 21:11

    הי אשר, הטקסט שלך הוא מיני-פואטיקות קטנות ומבתקות קרביים. אין לי משהו חכם במיוחד לומר על זה מעבר לכך שנמתח [עוד יותר] החוט הדק הבלתי-נסבל שאין לנו ברירה אלא לרקוד עליו. אתה מוזמן לקרוא גם כאן http://www.carmitrosen.com/?p=66051

  • כרמית רוזן   ביום 27 ביולי 2010 בשעה 23:57

    ומתן, גיליתי שגם אימא שלי היתה תלמידה של א. ארונסון – עולם קטן

  • herb trotter   ביום 19 באוקטובר 2015 בשעה 11:41

    They will provide you with a free diagnostic of your problem and a recommended solution. But you are under no obligation to have us do the repairs.

טרקבאקים

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. (*) שדות חובה מסומנים

תגי HTML מותרים: <a href="" title=""> <abbr title=""> <acronym title=""> <b> <blockquote cite=""> <cite> <code> <del datetime=""> <em> <i> <q cite=""> <strike> <strong>