מקבת בשנטיניקֵטַן

סוף פרק 4 מתוך "כרוניקות חטופות של זמן: זיכרונות אישיים משהותי בבנגל (1936-1947)"
אלכס ארונסון

מבקר אחר שהזכיר לי את הבּבּוּן אוהב-הספרים היה המרשל צ'יאנג קאי שק שמסיבות עלומות הופיע יום אחד בנווה-השלום* בחברת אשתו.

…מלווה באנשי חרש נושאים נשק כבד, נכנס לספריה. אולי כיוון שהיה זה האתר הקריר ביותר במתחם, הוא בוודאי לא חיפש ספר על סמיוטיקה או אנתרופולוגיה. הבּבּוּן עזב את הספריה לתמיד כשהתחדשו הלימודים, ואני הייתי ישוב בין מדפי הספרים, שקוע בלימוד דמותו של מקבת, תכננתי ללמד את המחזה למחרת בבוקר. הרהוריי בטיבן הכפייתי של שאיפותיו של מקבת לפתע שוספו. נגד עיניי צצו מספר נכבד של לובשי מדים נושאי נשק שהסתתרו ממש בין אותם מדפי הספרים שאצרו מספר ניכר של עבודות מחקר הדנות בחתחתיו הטראגיים של מקבת. התפרצותם אל תוך השלווה המדיטטיבית של מבנה הספריה, רוביהם מכוונים אלי בשקט מבשר-רעות, היתה כחלום בלהות. קדחת ההתקפים של מקבת התעוררה לחיים, מְשרשרת טבח של חפים מפשע שאחד מהם יהיה אני. בהתחשב בכך שלא היו לי שום תכניות לעוט על המרשל, ושקרבנותיו הרבים מספור של מקבת חרוטים היו היטב בזיכרוני, נכנעתי למה שבמונחים שקספיריים קרוי איום גלוי לעין בהתנקשות. בלי יכולת לתקשר עם שומריו הצעירים של המרשל, הרמתי ידיים, שמטתי את הספר שאחזתי וחמקתי החוצה מבניין הספריה.

אחר-הצהריים הגברת צי'אנג קאי שק הרצתה באנגלית אמריקנית. אם מדייק אני לזכור, היה זה על הצורך בפיתרון משקיט-שלום למשבר הנוכחי. שלום לבטח היה הנושא המרכזי של דבריה. זה היה כמעט בלתי-נמנע בשנת 1940, כאשר יפן כבשה כבר חלק גדול מסין, והמרשל נתון היה בקרב אבוד, נלחם נגד הפולשים. בעוד אשתו פונה כך לקהל האוניברסיטה שהתכנס להאזין לדבריה, הוא ישב על הבמה בדממה חורשת רע. היה זה מופע רב הוד. הוכיתי בהלם מהסתירה המזדקרת בין הסבל הממשי של העם הסיני, לצד הלשון המתורגלת, הצחה, של הגברת צ'יאנג קאי שק, ולבין חיי במגדל השן של נווה-השלום. נעשיתי ער מתמיד לניגוד בין המציאות האלימה הרוויה שפיכות דמים, לבין ניסיונותיי הפדגוגיים להמחיש את האסון הטראגי באיוולותו הפוליטית של מקבת, לסטודנטים שלי שנה לפני כן.

צעיר גרמני ביקר את האוניברסיטה בדרכו חזרה מסין, בה בילה שנים אחדות של לימוד ומחקר. הוא הביא עימו אלבום תצלומים שצילם במהלך הביזה בננקינג על-ידי הצבא היפני. היו אלה בעיקר תצלומים של גופות צפות במים, גופות של נשים עירומות-למחצה שהושארו להרקיב בשמש ברחובות עיר חסרת נפש חיה. המתים והמתים-למחצה נראו שכובים בערימה למרגלות הריסות בניינים. זו היתה הפעם הראשונה בה התוודעתי לאימה של הרוע. רוע שהוצא לפועל בהתקף טירוף קולקטיבי של צבא פולש. תמונות אלה הפחידו ופרעו את דמיוני. למחשבה מתורבתת אין מקום בזה. טבח המוני כזה איננו יכול להיות מובן במושגים רציונאליים. היכרות קרובה עם פורענויות מזעזעות כאלה רכשתי במהלך השנים הבאות, ביתר פירוט. התמונות של ערימות הגופות המרקיבות שראיתי על מסך הקולנוע בכלכותה, מוצאן לא מסין אלא מאירופה. רק תוויהם של פני המתים השתנו. כל היתר זהה – העיניים הנבעתות הפקוחות, האיברים הקרועים, העצמות העירומות מבשר מזדקרות מתוך אדמה ספוגה בדם.


מאנגלית: כרמית רוזן

- – -
*שנטיניקטן, נווה-השלום, הוא בית-הספר והאוניברסיטה לאמנויות שהקים ראבינדראנת טאגור במזרח-בנגל.

ספרו של אלכס ארונסון נקרא Brief Chronicles of Time, ושוב תודה למתן שהגיב והוביל אותי לספר.

לקטע אחר מפרק 4.

לגננת העבריה, שביקרה בנווה-השלום 15 שנים לפני כן.

פרסם תגובה או השאר עקבות: Trackback URL.

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. (*) שדות חובה מסומנים

תגי HTML מותרים: <a href="" title=""> <abbr title=""> <acronym title=""> <b> <blockquote cite=""> <cite> <code> <del datetime=""> <em> <i> <q cite=""> <strike> <strong>