חבלים ומיתות: טהא מוחמד עלי

מותו של טהא מוחמד עלי בא עלי במקביל למוות אחר במשפחה. מת בן דודו של אבא שלי. המיתות מתערבבות, וגם המשפחות, אלה של בשר ודם, אלה של מילים, צלילים ופנים. שירה היא אחת הדרכים הנדירות לשיבוט עורקים ונימים. אולי יהיו מי שיראו בכך עניין טראגי, אבל את טהא מוחמד עלי הכרתי טוב מבן דודו של אבא. חבלי הארץ של הכפר המגורש שלו, סְפוּרִיֶה, משורטטים בתודעה שלי באופן בהיר ונהיר יותר מדרכיהן של גלץ או יאשי, המחורצות ללא אומר. מוקפאות תחת מעטה שלג שנגלל ביום שבו עבר סבי מן העולם ואבא שלי רק בן שלוש עשרה. גשרים של מקום ושפה הופכים את המעבר לכפר של טהא לקל יותר. הערבית העגולה מתרככת בעיניים וגם הלשון שלי מכירה היטב את טעמה. בזכות לאה גלזמן, המורה היקרה לערבית, לצער הזה יש לי מילים.

 

החבל של סַבְּחָה

– אַתָּה זוֹכֵר, אַבּוּ מוּחַמַד,
אַתָּה זוֹכֵר כְּשֶׁסַבְּחָה
הַפָּרָה שֶׁל שְׁכֵנֵנוּ אַבּוּ הַאשֶׁם
אָכְלָה אֶת הַחֶבֶל?
אַתָּה זוֹכֵר אֵיךְ
הִיא גָּסְסָה
וְשָׁחֲטוּ אוֹתָהּ?
לְאוֹר הָעֲשָׁשִׁיּוֹת
פָּשְׁטוּ אֶת עוֹרָהּ
וּבַגַּרְזִנִּים, חֲבָטוֹת חֲבָטוֹת,
בִּתְּרוּ אוֹתָהּ
אֵם-הַאשֶׁם
הִתְחִילָה לְקוֹנֵן
כְּשֶׁהַסַּכִּינִים
עָטוּ עַל סַבְּחָה,
וּבְנוֹתֶיהָ הִתְיַפְּחוּ.
כֻּלָּם הִתְעַצְּבוּ
כֻּלָּם עָזְרוּ
כֻּלָּם אָמְרוּ:
"חוֹלְקִים אָסוֹן, הָאָסוֹן נִסְבָּל".
כָּל אַנְשֵׁי הַשְּׁכוּנָה עַד אֶחָד
הִטּוּ כָּתֵף
וְקָנוּ אֶת בְּשַׂר סַבְּחָה!
אַתָּה זוֹכֵר…
אוֹ שֶׁנִּרְדַּמְתָּ כְּבָר?

– לֹא, לֹא… אֲנִי עֲדַיִן עֵר,
וּבֶטַח שֶׁאֲנִי זוֹכֵר…
וַאֲנִי עוֹד זוֹכֵר
שֶׁאִישׁ לֹא טָעַם וְלוּ קַמְצוּץ
אֶחָד מִבְּשָׂרָהּ.
נִצְלָה הַבָּשָׂר
בֻּשַּׁל וְטֻגַּן
וַאֲחָדִים כְּתָשׁוּהוּ לְקוּבֶּה
אַךְ אִישׁ לֹא טָעַם מִמֶּנּוּ!
אֲנָשִׁים דִּמּוּ שֶׁפָּרְסוּ פְּרוּסוֹת
מִגּוּפָתוֹ שֶׁל נִרְצָח,
כְּאִלּוּ הַבָּשָׂר שֶׁבֻּשַּׁל
הוּא בָּשָׂר מִבְּשָׂרוֹ שֶׁל אַבּוּ הַאשֶׁם
וּבְשַׂר בְּנֵי בֵּיתוֹ.
סָלְדָה הַנֶּפֶשׁ
וְזָרְקוּ אוֹתוֹ.
יָמִים רַבִּים עָבְרוּ
עַל הַכְּפָר בְּמַחֲנָק
שֶׁל אֵבֶל אִלֵּם וְרָעוּל
כְּקוֹלוֹ שֶׁל אַבּוּ הַאשֶׁם, מְחֻסְפָּס
וְיָרֹק
כְּעֵינֶיהָ הַיְּרֻקּוֹת שֶׁל סַבְּחָה.

– אַתָּה רוֹאֶה, אַבּוּ מוּחַמַד,
טוֹב הָיָה בַּכְּפָר שֶׁלָּנוּ.
נָכוֹן, הָיוּ זְמַנִּים שֶׁל לַעֲנָה
אֲבָל טְעִימָה הָיְתָה הַמְּרִירוּת שֶׁלָּהּ
כְּמוֹ מְרִירוּת הָעֹלֶשׁ
וְאוּלַי טְעִימָה מִמֶּנָּה…
אַתָּה רוֹאֶה
כַּמָּה טוֹב הָיָה בַּכְּפָר!

– "טוֹב"?
מָה!
"טוֹב" הוּא אוֹמֵר לִי…
יוֹדֵעַ מָה?
בְּסִפְרוֹ שֶׁל אֱלֹהִים הַיָּקָר נִשְׁבַּעְתִּי
אֲנִי מוּכָן… לֹא, מוּטָב הָיָה,
וַאֲנִי אוֹמֵר זֹאת מִכָּל הַלֵּב –
הַלְוַאי שֶׁבְּאוֹתוֹ יוֹם הָיִיתִי בּוֹלֵעַ חֶבֶל
אָרֹךְ יוֹתֵר מִן הַחֶבֶל שֶׁל סַבְּחָה
אִלּוּ רַק
נִשְׁאַרְנוּ בַּכְּפָר!

15 במרס, 1988

حَبِلْ صَبْحَة

- بْتِتْذَكَّر يا أَبو مْحِمَّدْ
بْتِتْذَكَّرْ لَمَّا صَبْحَة
بَقَرِةْ جارْنا »أَبو هاشِمْ«
أَكْلَتِ ﭐلحَبِلْ؟
بْتِتْذَكَّرْ كِيفْ
وِهِي تْنازِعْ
ذَبَحوها؟
وَعَلى ضَيِّ ﭐلقَناديلْ
سَلَخوها
وبِالبَلطَاتْ شيلاتْ شيلاتْ
قَطَّعُوها
إِمْ هاشِم
نَصْبَتْ مَناحَة
لَمّا ﭐلسَّكاكين
نِزْلَتْ بْصَبْحَة
وَبَناتْها »عَيَّطوا«.
ﭐلكُلْ حِزِنْ
وِﭐلْكُلْ ساعَدْ
وِﭐلْكُلْ رَدَّدْ:
»فَرِّقِ ﭐلْحِمِلْ يِنْشالْ! «
وِﭐلْحارَة عَنْ بِكْرِة أَبيها
تْكاتَفَتْ
وِاشْتَرَتْ لَحِمْ صَبْحَة!
بْتِتْذَكَّرْ…
وَالاّ نِمِتْ؟

- لا… أَنا فايِقْ،
طَبْعًا بَتْذَكَّرْ…
وَبَتْذَكَّرْ »كَمانْ«
إِنُّو ما حَدَا ذاقْ قَطْمِة
مِنْ لَحِمْ صَبْحَة!
ﭐللَّحِمْ انْشَوى
إِنْقَلى، إِنْسَلَقْ
وِﭐلبَعِضْ دَق كُبِّة
لكِنْ ما حَدا ذاقُه!
اِلنّاسْ حَسُّوا كَإِنْهِنْ شَرَحوا شَرْحاتْ
مِنْ جُثِّةْ قَتِيلْ،
وَكَإِنّو ﭐللّي انْطَبَخْ
هو لَحِمْ أَبو هاشِمْ
وَلَحِمْ أَهِلْ »بيتُو«.
ﭐلنْفوسْ صَدَّتْ
وَكَبُّوه.
مُدِّة…
وِﭐلبَلَدْ يُخْنُقْها
أَسَى صامِتْ مْلَثَّمْ
مِثِلْ صوتْ أَبو هاشِمْ خِشِنْ
وِإِخْضَرْ
مِثِلْ عينينْ صَبْحَة ﭐلخُضُرْ.

- شايِفْ يا أَبو مْحِمَّدْ،
كانَتْ بَلَدْنا مْلِيحَة.
صَحيحْ كانَتْ فيها أَوْقاتْ عَلْقَمْ
لكِنْ مَرارْها طيِّبْ
بِشْبَهْ مَرارِ ﭐلعِلْتْ
وَأَطْيَبْ!
شايِفْ…
شو كايْنِه بَلَدْنا مْليحَة!

- مْليحَة؟
هَه!
قال »مْليحَة«… قال
وِلِكْ!
وكْتابِ اللهِ ﭐلعَزيزْ!
أَنا مِسْتْعِدّْ وَبَفَضِّلْ
وَمِنْ كُلْ قَلْبي مْوافِقْ -
أَكونْ يومْها بَلَعِتْ حَبِلْ
أَطْوَلْ مِنْ حَبِلْ صَبْحَة
بَسْ نْكونْ
بْقينا بْبَلَدْنَا!

15/3/1988

 

מתוך הספר שירים בתרגום אנטון שמאס, הוצאת אנדלוס. מהדורה דו-לשונית – הלוואי שהיו עוד כמוה

הכפר של טהא נע איתו בספר, כמו איבר. טהא הוא גולה ופליט שבלע את החבל של סבחה יחד עם סבחה כולה, השלמה, לא זו הקצוצה לקובה אכיל שאיש מבני הכפר לא היה מסוגל לטעום ממנו. הספר עצמו הוא חבל של סבחה מוארך, המשתלשל מפי המשורר. משהו בשיר הזה מעביר באופן מובהק את תפקיד המספר העממי, الحكواتي (חכוואתי), שטהא מוחמד עלי התאים בחינניות שלובה באימה למציאות הכפויה שבה עבד אלהאדי נלחם במעצמה גדולה. "בטח שאני זוכר… ואני עוד זוכר", אומר הדובר בחבל של סבחה, וזאת על אף 'סיבוכי ניתוח לכריתת הזיכרון', כשם שיר אחר. בכמה כבלים הוא ענוד אל הכפר ואל האנשים החיים בשירים שהופכים אותו כפר? בשיר 'ענבר', "צמתך היא / הסיבה היחידה / שקושרת אותי בחבל תליה אל הזונה הזאת", "جديلتك / هي السبب الوحيد / الذي يشنقني الى هذه العاهرة". אני בוחרת כרגע להציל את הראש מהלולאה החונקת אהובה-אדמה-זונה ולהמליץ לכם פשוט לקרוא את השיר החזק, העצוב והאוהב הזה, שלא אעתיק כאן, כי הוא ארוך כגלות.

 

בשיר אחר, שכותרתו בעברית "שיהיה", החוטים עוברים ידיים. הדובר פונה לסבו, הצייד הזקן, ובהמשך, לא ברור: אליו? למישהו אחר? הוא מתחנן: "תן לי לטייל / בטווח הקליע של הרובה שלך / בחלקות האדמה הנטושות / ליד שרידי גדרות האבן / הרשה לי / לברך את התאנה הזאת / תן לי רישיון להתקרב / לצבר ההוא! / ובתום נדידת הקציר / עצור אותי / ושחט אותי / בחוטי המשיחה הדקים / הקולחים מתיקיך ומשרווליך / כמו המעיים / מבטן התרנגולת!"

 

למרות תפקידם הרצחני של החוטים והחבלים, אני מקנאה בעבותות המדברות של טהא מוחמד עלי. אשרי מי שיש לו חבל להיקשר אליו, ואפילו כדי לאכול ולהקיא, ואפילו כדי שיתלפף על צווארו -

זיכרון להתעקש עליו.

 

טהא מוחמד עלי  طه محمد علي

اللة يرحم (אללה ירחמו), יהי זכרו ברוך.

- – -

על הבשורה המרפאת בשירתו של טהא מוחמד עלי, ועל הנוף הישראלי קראו ברשימתה היפה של טלי לטוביצקי, המתייחסת גם לרשימה המצויינת של יצחק לאור "האדמה זונה היא".

והציצו כאן להרף של התבוננות משותפת שלי בשני שירים, של טהא מוחמד עלי ומאיר ויזלטיר.

ולשירים חדשים מאנתולוגיה שתראה אור , שהביא לפרסום המשורר אלמוג בהר.

 

פרסם תגובה או השאר עקבות: Trackback URL.

תגובות

  • טלילה   ביום 6 באוקטובר 2011 בשעה 10:48

    הַאֲמִינוּ לִי -
    לְשִׂמְחָתִי
    אֵין שׁוּם קֶשֶׁר לַשִּׂמְחָה.

    נפלא, כרמית, ותודה שהזכרת לי את הרשימה ההיא, על השמחה המאוימת. וכמה אני מקנאה בך על ידיעת הערבית.

  • כרמית רוזן   ביום 8 באוקטובר 2011 בשעה 12:31

    תודה לך טלי שהלכת עד אותה שמחה
    קנאת משוררות תרבה אהבה

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. (*) שדות חובה מסומנים

תגי HTML מותרים: <a href="" title=""> <abbr title=""> <acronym title=""> <b> <blockquote cite=""> <cite> <code> <del datetime=""> <em> <i> <q cite=""> <strike> <strong>