ביום שבו הוכרזה המלחמה

הוא הגיע ביום שבו הוכרזה המלחמה, מלווה בשני שוטרים הודים נושאי נשק כבד. הם באו אחרי-הצהריים בין שני ממטרים של גשם. ישבתי אז על המרפסת והאזנתי, כפי שלעתים כה קרובות בחרתי ברגעים של סערת נפש, לסימפוניה בסול מינור של מוצרט. ראיתי אותם מתקרבים באיטיות לבונגלו שלי, בעקבותיהם תהלוכה שקטה וחמורת-סבר של תלמידים ומורים. סולם המינור הרוטט של הפרק הראשון הופרע כך לפתע פתאום על-ידי מה שנראה היה כמו תהלוכת הלוויה, אף על פי שלא מארש ההלוויה של שופן ולא הארואיקה של בטהובן התנגנו בהלמות הרגליים של הצועדים. התהלוכה עצרה בחזית הבונגלו שלי והקצין הממונה קרא בקול מסמך רשמי לפיו היוויתי איום לביטחון המדינה. הוא ציווה עלי לארוז מעט מחפציי, ביניהם הוא טרח לציין כיסא קל, מה שהפתיע אותי מאוד. כשהושלמו הסידורים הרשמיים, הצטרפתי לשוטרים בתוך הג'יפ אשר עשה דרכו אל תחנת הרכבת הקרובה. שום כיסא קל לא כללתי במיטלטליי, שכן הייתי סמוך ובטוח שישחררו אותי תוך יום-יומיים. תהלוכת שואלי הטובה והמברכים אותי התפוגגה בעלטה בלי שמילת פרידה תטפס אל השפתיים.

כיוון שהרכבת הבאה לכלכותה עתידה היתה להגיע רק עם שחר, הוצבה מיטה בשולי מבנה תחנת הרכבת, והתבקשתי להתפרקד בה בנוחות, כבשלי, למשך הלילה. סופקה כילה. המשמר נושא הנשק נעלם, ונותרתי לבד תחת הכוכבים עד בואה של הרכבת. יכול הייתי להימלט בקלות, לו ידעתי לאן. הרהרתי באפשרויות הרבות שעמדו בידי לחולל נזק גדול ממש, לו באמת הייתי גורם עוין. אבל אט אט המהום היתושים והחרישיות של תחנת הרכבת הנטושה נמנמו אותי, ונפלה עלי תרדמה. היתה זו שינה שלווה יחידה במינה, שנעדרו מתוכה אותן דמויות מאיימות של מלחמה שרדפו אותי לאחרונה. ההווה הבטיח להיות, אם לא ממש נעים, לפחות מוגן תחת עיניהם של אלה שישגיחו עלי במחנה. לאחר המתח שגאה בשבועות האחרונים, כבר ציפיתי להיות מכותר בתיל דוקרני, התגלמותו של מפלט מאי-הוודאות של שלווה כוזבת. חברות ומוזיקה,עם זאת, נותרו מאחור.

 מתוך  ספרו של Alex Aronson

-Brief Chronicles of the Time: Personal Recollections of my Stay in Bengal (1937 .1946).
עוד מתוך הספר תרגמתי כאן: קטע מתוך פרק 4 וגם מקבת בשנטינקטן

תודה למתן אורן

אוהל

שדיים / צ'ארלס סימיק

אֲנִי אוֹהֶבֶת שָׁדַיִם, קָשִׁים
וּמְלֵאִים, שָׁדַיִם, מְאֻבְטָחִים
בְּכָפְתּוֹר.

הֵם בָּאִים בַּלַּיְלָה.
מִשְׁלֵי-הַשּׁוּעָלִים שֶׁל הַקָּדְמוֹנִים
שֶׁכָּלְלוּ אֶת הַחַד-קֶרֶן
דָּחְקוּ אוֹתָם הַחוּצָהּ.                                                

פְּנִינִיִים, כַּמִּזְרָח
שָׁעָה לִפְנֵי עֲלִיַת הַשֶּׁמֶּש,
שְׁנֵי תָּנוּרִים שֶׁל אֶבֶן הַחָכְמָה
הַיְּחִידָה
שֶׁשָּׁוֶה לִטְרֹחַ עֲבוּרָהּ.

הֵם נוֹשְׂאִים אֶת הַפְּטָמוֹת.
חֲרוּזִים שֶׁל אֲנָחוֹת לׁא נִשְׁמָעוֹת,
הֲגַאֵי תְּנוּעוֹת שֶׁל בְּהִירוּת טְעִימָה                                                        
עֲבוּר בֵּית-הַסֵּפֶר הַקָּטָן הָאָדׁם שֶׁל פִּיּוֹתֵינוּ.

בְּכָל מָקוֹם אַחֵר, בְּדִידוּת
עוֹרֶכֶת  רִשּוּם עָגוּם
נוֹסָף בְּפִנְקָס הַחֶשְׁבּוֹנוֹת שֶׁלָּה, אֻמְלָּלוּת
לוֹוָה עוֹד קְעֲרַת אֹרֶז.

הֵם הוֹלְכִים וּמִתְקָרְבִים
בָּאֲסָם.
הֶחָלַב רוֹטֵט בַּדְּלִי.

אֲנִי אוֹהֶבֶת לָגֶשֶׁת אֱלֵיהֶם מִלְּמַטָּה
כְּיָלְדָה
הַמְטַפֶּסֶת עַל כִּסֵּא
כְּדֵי לְהַגִּיעַ לְצִנְצֶנֶת אָסוּרָה שֶׁל רִבָּה.

בַּעֲדִינוּת, בִּשְׂפָתַי
מְרוֹפֶפֶת אֶת הַכָּפְתוֹר.                                         
מַחְלִיקָה אוֹתָם לְתוֹךְ כַּפּוֹת יָדַי
כְּמוֹ שְׁתֵּי כּוֹסוֹת בִּירָה רַעֲנָנָה, שֶׁאַךְ זֶה נִמְזְגָה.         

אֲנִי יוֹרֶקֶת עַל שׁוֹטִים שֶׁנִּכְשְׁלוּ לִכְלֹל                
שָׁדַיִם בַּמֶּטָאפִיזִיקָה שֶׁלָּהֶם,
צוֹפִים בַּכּוֹכָבִים שֶׁלּׁא מָנוּ אוֹתָם
בֵּין יִרְחֵי הָאָרֶץ…

הֵם מַעֲנִיקִים לְכָל אֶצְבָּע
אֶת צוּרָתָהּ הָאֲמִיתִּית, אֶת שִמְחַתָּהּ:
סַבּוֹן בְּתוּלִי, קֶצֶף
שֶׁבּוֹ יָדֵינוּ מִטַּהֲרוֹת.

וְאֵיך הַלָּשׁוֹן מַחְוָה כָּבוֹד
לִשְׁתֵי לַחְמָּנְיוֹת חֲמוּצוֹת אֵלֶּה,
שֶׁכֵּן הַלָּשׁוֹן הִיא נוֹצָה
טְבוּלָה בְּחֶלְמוֹן. 

אֲנִי עוֹמֶדֶת עַל כָּךְ שֶׁנַּעֲרָה
מְעֻרְטֶלֶת עַד מֹתֶן
הִיא הַנֵּס הָרִאשׁוֹן וְהָאַחֲרוֹן,
שֶׁהַשָּׁרַת הַזָּקֵן הַמָּצוּי עַל עֶרֵשׂ דְּוַי
וְהַמְבַקֵּשׁ לִרְאוֹת אֶת הַשָׁדַיִם שֶׁל אִשְׁתּוֹ
בַּפַּעַם הָאַחְרוֹנָה
הוּא הַמְשׁוֹרֵר הַגָּדֹל בְּיוֹתֵר שֶׁאֵי פַּעַם חַי.

הוֹ מׁתֶק שֶׁלִּי כֵּן, הוֹ מֹתֶק שֶׁלִּי לֹא,
הַכֹּל יְשֵׁנִים בְּכַדּוּר-הָאָרֶץ.
עַכְשָׁיו, עִם הַשָּׁעוֹן
הַחוֹשֵׁשׁ לְתַקְתֵּק, אֲנִי מַצְמִידָה אֶת מוֹתְנֵי
אֲהוּבָתִי לְמוֹתְנַי שֶׁלִּי,

אֶטְפֹף עַל כָּל שָׁד
כְּמוֹ עַל עֵנָב כֶּהֶה כָּבֵד
וְאוֹבִיל אוֹתוֹ לְתוֹךְ הַכָּוֶרֶת
שֶׁל פִּי הַמְנֻמְנָם.

 

מאנגלית: כרמית רוזן.
הגירסה שמצאתי ברשת, שונה מעט מזו שמופיעה בספר שבידי.

וכמעט בזוי להוסיף משהו בשולי שיר כה יפה, אבל השדיים שלנו, היא רשימה נפלאה ומרתקת מאת רותי קרני-הורוביץ, הראויה לשיר אוהב כזה. מוקדשת לכל מי ששדיים לה ולכל אוהביהן-אוהבותיהן.

הרפתקאות נוספות של צ'ארלס סימיק

הֲאִם צַ'ארְלְס סִימִיק שֶׁלָּנוּ מְפַחֵד מִן הַמָּוֶת?
כֵּן, צַ'ארְלְס סִימִיק מְפַחֵד מִן הַמָּוֶת.

הֲאִם הוּא כּוֹרֵעַ עַל בִּרְכַּיו וּמִתְפַּלֵּל לַחֲיֵי נֶצַח?
לֹא, הוּא עָסוּק, מְצַיֵּר וַלֶנְטַיִן בְּצֶבַע.

חִוֵּר כְּמוֹ בָּצָל שֶׁאַךְ זֶה נִקְצַץ,
הוּא מוֹנֶה אֶת הַעֲוְלוֹת שֶׁבִּצַּע.

הַמַּצְפּוּן שֶׁלּוֹ, הֲאִם מַטְרִיד אוֹתוֹ מְאֹד?
רַק כַּאֲשֶׁר הוּא עוֹלֶה עַל מִשְׁכָּבוֹ לִמְנוּחַת הַלַּיִל.

לְהָבוֹת הַגֵּיהִנֹּם, הֲאִם הוּא חָשׁ אוֹתָן מְלַחְכוֹת?
לֹא, אֲבָל הוּא שׁוֹמֵעַ אֶת כַּלְבֵי הַצַּיִד נוֹבְחִים.

הֲאִם הוּא נוֹשֵׂא אֶת עֵינַיו בְּהַכְנָעָה וּמְבַקֵּשׁ מְחִלָּה?
אַהֲבַתָּהּ הָיְתָה הַדַּיָּן שֶׁלּוֹ, זַעֲמָהּ חֶבֶר הַמֻּשְׁבָּעִים.

אֵיזֶה לַיְלָה כֵּהֶה, מִתְפַּלֵּל לֶאלֹהִים אֲשֶׁר לְמַעְלָה,
לְשׁוֹנוֹ תְּשַׁסֵּף אֶת גְּרוֹנוֹ.

                                        צ'ארלס סימיק

מאנגלית: כרמית רוזן. אני עדיין חוככת בדעתי לגבי הכותרת: הרפתקאות מרחיקות לכת של צ'ראלס סימיק, נושף בעורף התרגום המתבקש יותר הנ"ל, אם כי אולי הוא ספוילר.
ואך טבעי להפנות אתכם מכאן ל
שירי מוות: יפן ומה שהיה בבית, שאגב, היא הרשימה הכי מתויירת שלי! מכל רחבי הגוגל נוהרים אליה כמעט מדי יום כל המחפשים שירה ומוות.וגם לשיר שובה לב אחר של סימיק שתרגמתי: לבדר את הכנרית .והנה גם ציפורים של סימיק בציוצים של צ'יקי ארד. ותודה למתן.

עם פקוע הבית / אדריאן ריץ'

הנה התרגום שיצא תחת ידי, לאחר שהשיר נחבש על ראשי בשעות הקטנות אמש. ובעקבותיו (אם תגללו) שפן שהוציא פתאום מהכובע ערן צלגוב כששלח אלי את הטקסט לאחר עריכה מחוננת. לערן תודה.


*
מָה אִם הָיִיתִי אוֹמֶרֶת לָךְ שֶׁהַבַּיִת
שֶׁלָּךְ הוּא יַבֶּשֶׁת זוֹ שֶׁל הַהוֹמְלֶס
שֶׁל יְלָדִים שֶׁנִּמְכְּרוּ     נִלְקְחוּ בְּכֹחַ
הוּבְלוּ מֵאֶרֶץ הָאִמָּהוֹת שֶׁלָּהֶם
הוּמְתוּ עַל-יְדֵי הָאִמָּהוֹת שֶׁלָּהֶם כְּדֵי לְהִנָּצֵל מִשֶּׁבִי
– יַבֶּשֶׁת זֹאת שֶׁל שֵׁמוֹת מֻחְלָפִים וְשֶׁל דָּם מְסֻכְסָךְ
שֶׁל שָׂפוֹת שֶׁהוּטַל עֲלֵיהֶן טָאבּוּ
גָּלוּיוֹת לְלֹא תֵּעוּד
פְּלִיטִים בְּלִי רִשּׁוּם
מְסִלּוֹת רַכֶּבֶת תַּחַת פְּנֵי הָאֲדָמָה       מַסְלוּלֵי דְּמָעוֹת
מָה אִם אֹמַר לָךְ שֶׁהַבַּיִת שֶׁלָּךְ
הוּא פְּלָנֶטָה זוֹ שֶׁל יְלָדִים בְּלוּיֵי-מִלְחָמָה
נָשִׁים וִילָדִים עוֹמְדִים בְּתוֹר אוֹ נִכְתָּשִׁים
בְּלִי סוֹף שָׁבִים וְקוֹרְאִים זֶה בִּשְׁמוֹ שֶׁל זֶה
מָה אִם אֹמַר לָךְ, אַתְּ אֵינֵךְ שׁוֹנָה
אֵלֶּה הָאַלְבּוֹמִים הַמִּשְׁפַּחְתִּיִים שֶׁמְּשַׁקְּרִים
– הֲאִם מַשֶּׁהוּ מִזֶּה יְנַחֵם אוֹתָךְ
וְאֵיךְ זֶה יָכוֹל לְנַחֵם אוֹתָךְ?

                      

                    שיר מספר 10 במחזור  'עם פקוע הבית' 
                    In the Wake of Home
                    מאנגלית כרמית רוזן  

 

*
מָה אִם הָיִיתִי אוֹמֶרֶת לָךְ שֶׁבּיתך
הוּא יַבֶּשֶׁת זוֹ שֶׁל חסר הבית
שֶׁל יְלָדִים שֶׁנִּמְכְּרוּ     נִלְקְחוּ בְּכֹחַ
הוּבְלוּ מֵאֶרֶץ אִמָּהוֹתיהם
הוּמְתוּ עַל-יְדֵי אִמָּהוֹתיהם לבל יפלו בשֶּׁבִי
– יַבֶּשֶׁת זֹאת שֶׁל שֵׁמוֹת מֻחְלָפִים וְשֶׁל דָּם מעורב
שֶׁל שָׂפוֹת אסורות
גָּלוּיוֹת לֹא מתועדות (כך נשמר החרוז כמו במקור)
פְּלִיטִים ללא רִשּׁוּם
מְסִלּוֹת רַכֶּבֶת תּת קרקעיות       שבילי דְּמָעוֹת
מָה אִם אֹמַר לָךְ שֶׁביתך
הוּא פְּלָנֶטָה זוֹ שֶׁל יְלָדִים בְּלוּיֵי-מִלְחָמָה
נָשִׁים וִילָדִים עוֹמְדִים בְּתוֹר אוֹ נִכְתָּשִׁים
בְּלִי סוֹף שָׁבִים וְקוֹרְאִים זֶה בִּשְׁמוֹ שֶׁל זֶה
מָה אִם אֹמַר לָךְ, אֵינֵךְ שׁוֹנָה
אֵלֶּה הָאַלְבּוֹמִים הַמִּשְׁפַּחְתִּיִים המְּשַׁקְּרִים
– הֲאִם מַשֶּׁהוּ מִזֶּה יְנַחֵם אוֹתָךְ
וְאֵיךְ זֶה יָכוֹל לְנַחֵם אוֹתָךְ?
              
              
               שיר מספר 10 במחזור  'בהקיץ הבית' 
               In the Wake of Home
               עריכת תרגום: ערן צלגוב

חלום בקהיר

הוּא שִׁוַּע לַחֲיֵי נֶצַח,
אֲבָל נֶפְטִיס,
אֵיךְ הוּא מַרְקִיב
שָׁנִים אֲרֻכּוֹת
בַּמּוּזֵיאוֹן,

תָּלוּי מוּל רִפְיוֹן הַמַּבַּט
שֶׁל תַּיָּרִים נִבְעָרִים

בְּפָנִים מֻלְבָּנִים
שֶׁל מִי שֶׁהִפְרִיעוּ אֶת שְׁנַת
הַמָּוֶת שֶׁלּוֹ,
מְפַהֵק וּמַרְכִּין
רֹאשׁוֹ בִּמְבוּכָה,
לֹא כָּךְ דִמְיֵן אֶת הַמְלוּכָה
הָאַלְמוֹתִית
עַל הַעַם הַמִּצְרִי.

מַסָּעוֹ לַשְּׁאוֹל
הִשְׁתַּבֵּשׁ, נַד
לְעָצְמוֹ בְּתוֹךְ חֲלִיפַת הַלָּבָן
הַקְּשׁוּיָה, מְגַשֵּׁשׁ
בְּיַדּוֹ הַמְאֻבֶּנֶת אַחַר
גַּב חֲתוּלוֹ הָאָהוּב
הַנֶּעְדָר מִן הָרִיק
הַמּוּזֵיאָלִי.

זֹאת לֹא חָזוּ הַחֲלוֹמוֹת
שֶׁקָּשַׁר כֶּתֶר פַּרְעֹה לְרֹאשׁוֹ.

אַהָה נֶפְטִיס,
פִּתְאֹם הֲמוּלָה.
מַה פֹּה עוֹלֶה מִבַּחוּץ?
מַה פֶּשֶׁר קוֹלוֹת הַהֲמוֹן
הַזּוֹעֵק? הַשּׁוֹצֵף?
הוּא פּוֹעֵר אֶת תְּעַלַת הָאֹזֶן
הַמֵּתָה

לְקוֹל פְּעִימוֹת הַצְּעָדִים
הַהוֹלְמִים עַל מִפְתָּן
הַמּוּזֵיאוֹן,
עַל-פְּנֵי הַקֻּפָּאִית,
לְאֹרֶךְ גֶּרֶם הַמַּדְרְגוֹת
דּוֹהֲרִים
לִמְדוֹר
הָעַתִּיקוֹת

לִבּוֹ מְנַתֵּר
כְּמוֹ לְשֵׁמַע הַלְּחָשִׁים
אֲשֶׁר לַחַרְטוּמִים.
גַּלְגְלֵי הָעֵינַיִם הַמְיֻבָּשִׁים
מַבְרִיקִים
כְּאִלּוּ הֻטְבְּלוּ
בַּנִּילוּס.

גּוֹנְג מִצְרַיִם
נוֹרָא לְפֶתַע מְנַסֵּר
עוֹלֶה יוֹרֵד,
אַנְשֵׁי-הַבִּטָּחוֹן
הַמְנֻמְנָמִים פַּעַם אַחַת
וּלְתָמִיד
נִקְרָאִים אֵלָּיו
בִּמְרוּצָה, גַּם הֵם רוֹאִים

אֶת בֹּהַק הַפִּגְיוֹן
בְּעֵינוֹ הַלַּחָה

כְּשֶׁאָרוֹן הַזְּכוּכִית סְבִיבוֹ
מִתְנַפֵּץ

וּלְקוֹל צְעָקוֹת
"הַלְאָה הָרָאִיס, הַלְאָה הָרָאִיס"
(הַכֹּל רוֹקְדִים לְפָנַיו, מְנוֹפְפִים)
חִיּוּכוֹ נִתַּק
אֶל רֹאשׁוֹ הַכָּרוּת
הַמִּתְגַּלְגֵּל חָפְשִׁי בַּמִּסְדְּרוֹן.

 

שלהבת ירוקה

*
לפני ימים אחדים פגשתי גנן. שאלתי אותו על החום ועל העצים. הוא נאנח ואמר שהשזיף מבולבל, הוא חושב שכעת הגיע האביב וכבר מתחיל לפרוח. סיפרתי לחבר ששב לא מזמן מהודו והוא הנהן ואמר, גם באירופה הזמן פקע, כבר שלג וקפוא. בהודו גשם עודף יורד ומרטיב את היבולים, שהאיכרים לא יכולים לקצור כי המספוא ספוג מים. לפרות לא יהיה מה לאכול, ובהודו אם אין פרה אין תורה, אבל גם יהיה רעב, כי זו חברה חקלאית במובן הכי פשוט. אז מה הם עושים? שאלתי. הוא הסביר: הם מכנסים את האלים להתייעצות.

 

*
בחמישי בערב עזבתי את חיפה לכיוון תל-אביב. לא בגלל הלהבות. הדרך הובילה לאירוע זמרשת "לכבוד החנוכה" ולכבוד ימי-הולדת של משוררים ומלחינים, בהם שלונסקי, מרים ילן-שטקליס ולוין קיפניס. לא היה לי שביב מצב-רוח, אבל לא היתה ברירה, כי אדם יקר לי במארגנים. עשינו טבילת אש למנהרות, תוך דקות היינו כבר על כביש החוף. הרדיו היה פתוח, השמיים בגווני יום הדין, הדיווחים השוטפים של הגל האדום עם האוטובוס המפוחם, האש והריח עשו לנו לבכות. עצרנו בצד.

 

*

בית אורן הוא הבית הנפשי של חבר קרוב. אני זוכרת תמונות שלו מתוך הירוק, הראש שלו כמו פרח עולה מן הצמחים. הוא עכשיו לא בארץ ואני יודעת שהוא שבור לב. אני זוכרת את המשפט הפותח שהוא כתב לקורות החיים הפרוזאיים שלו: נולדתי וגדלתי בכרמל (ואז אמרתי לו: עגול מדי. וזהו, עכשיו המשפט שרוף).

 

*
יָד, מַכּוֹשׁ, טוּרִיָּה וְקִלְשׁוֹן

הִתְלַכְּדוּ בִּסְעָרָה
וְנַדְלִיקָה שׁוּב
שׁוּב אֶת הָאֲדָמָה,
בְּשַׁלְהֶבֶת יְרֻקָּה.

(מתוך שורו, הביטו וראו)

האירועים בזמרשת מתחילים תמיד בשירה עזה מלוא הגרון של "שורו הביטו וראו". בעידן מפוכח ורציונאלי, מלא ביקורת עצמית על מי שהיינו ומי שאנו, "הוֹלְכִים וְאוֹבְדִים הַשִּׁירִים, רַק הֵדָם הַקַּל לָנוּ יַעַן" (מתוך מה יפים הלילות בכנען). עבורי יש קסם רגעי בשירה מלאת התלהבות של השיר הזה, המתמסרת לחגוג "מה גדול היום הזה". אש יוקדת בחזה, אבל עם השיר על השפתיים, המחרשה פולחת תלם אחר תלם בתודעה: איך ומתי הפכה האש הפנימית שכווננה להפריח את הארץ לאש לא מרוסנת. אנו מוכשרים להטיל פצצות בתועפות מן האוויר, אבל אין לנו מים, המרגוע הרך, משיב הנפש, המזרים והמצנן, שבו אפשר "להדליק את האדמה בשלהבת ירוקה", אם אכן שלהבת ירוקה הוא שם יאה לצמחיה.

 

*

אֵלִי, אֵלִי
שֶׁלֹּא יִגָּמֵר לְעוֹלָם
הַחוֹל וְהַיָּם,
רִשְׁרוּשׁ שֶׁל הַמַּיִם,
בְּרַק הַשָּׁמַיִם,
תְּפִלַּת הָאָדָם.

(מילים: חנה סנש
לחן: דוד זהבי)

השיר שפתח הפעם.

 

*

אני פותחת את הספר טיולים בפלסטין: רשימות על נוף הולך ונעלם. המחבר, הסופר ועורך-הדין הפלסטיני רג'א שחַאדֶה,משוטט בספר בתוך הנוף המתעוות, המושחת, בו הגדר היא צמח בר, כשהוא מעלה זיכרונות מהימים בהם "לצאת לסרחַה" פירושו היה לשוטט חופשי, לכל אשר יישאוך רגליך, ללא רסן (מה שכמובן, הוא נחלת גברים). התקריב אל הנוף ובפרט אל הגבעות הירוקות המתוקות של רמאללה, עובר דרך מיתולוגיה משפחתית, דרך משעולי היסטוריה צבאית ומשפטית בה הנוף טולטל לשווא והופקע פעם אחר פעם עד שנחנק בבטון, במחסומים ובעוצר, בשפכים, בכבישים למתנחלים בלבד, ובצמא. המחסור במים הפקיר את האדמות החקלאיות לגידול עצי זית ותו לא. יבשו הגפנים. המסמך העצוב, הענייני והפיוטי הזה משרטט את רחבי פלסטין שנופיה היפים היו למרמס, כשהדאגה והאהבה לסביבה מהאחראים הלאה, כאחות הצל של השריפה היום בכרמל.

 

*

בהיוולדו, האדם רך וחלש,
במותו – קשה ונוקשה
ריבוא הדברים, השיחים והעצים,
בהיוולדם הם רכים וגמישים,
במותם – מיובשים וצפודים.
לכן נאמר:
קשיות ונוקשות הן בנות לווייתו של המוות,
רכות וחולשה – בנות לווייתם של החיים.
לפיכך:
הנוקשה בכלי הנשק לא יגבר,
הנוקשה בעצים לא ייכרת
לכן: הקשה והנוקשה מוצא את מקומו למטה,
הרך והחלש – למעלה.
            

(מתוך ספר הדאו
בתרגום דן דאור ויואב אריאל)


*

מַיִם! מַיִם! הָבוּ מַיִם!
כִּי צָמֵאנוּ מַיִם!
כִּי צָמֵאנוּ – מִי יַרְוֵנוּ,
מִי יִתְּנֵנוּ מַיִם!

(מתוך שיר המים
מילים: אברהם שלונסקי;
לחן: אלכסנדר אוריה בוסקוביץ')


 

מקבת בשנטיניקֵטַן

סוף פרק 4 מתוך "כרוניקות חטופות של זמן: זיכרונות אישיים משהותי בבנגל (1936-1947)"
אלכס ארונסון

מבקר אחר שהזכיר לי את הבּבּוּן אוהב-הספרים היה המרשל צ'יאנג קאי שק שמסיבות עלומות הופיע יום אחד בנווה-השלום* בחברת אשתו.

…מלווה באנשי חרש נושאים נשק כבד, נכנס לספריה. אולי כיוון שהיה זה האתר הקריר ביותר במתחם, הוא בוודאי לא חיפש ספר על סמיוטיקה או אנתרופולוגיה. הבּבּוּן עזב את הספריה לתמיד כשהתחדשו הלימודים, ואני הייתי ישוב בין מדפי הספרים, שקוע בלימוד דמותו של מקבת, תכננתי ללמד את המחזה למחרת בבוקר. הרהוריי בטיבן הכפייתי של שאיפותיו של מקבת לפתע שוספו. נגד עיניי צצו מספר נכבד של לובשי מדים נושאי נשק שהסתתרו ממש בין אותם מדפי הספרים שאצרו מספר ניכר של עבודות מחקר הדנות בחתחתיו הטראגיים של מקבת. התפרצותם אל תוך השלווה המדיטטיבית של מבנה הספריה, רוביהם מכוונים אלי בשקט מבשר-רעות, היתה כחלום בלהות. קדחת ההתקפים של מקבת התעוררה לחיים, מְשרשרת טבח של חפים מפשע שאחד מהם יהיה אני. בהתחשב בכך שלא היו לי שום תכניות לעוט על המרשל, ושקרבנותיו הרבים מספור של מקבת חרוטים היו היטב בזיכרוני, נכנעתי למה שבמונחים שקספיריים קרוי איום גלוי לעין בהתנקשות. בלי יכולת לתקשר עם שומריו הצעירים של המרשל, הרמתי ידיים, שמטתי את הספר שאחזתי וחמקתי החוצה מבניין הספריה.

אחר-הצהריים הגברת צי'אנג קאי שק הרצתה באנגלית אמריקנית. אם מדייק אני לזכור, היה זה על הצורך בפיתרון משקיט-שלום למשבר הנוכחי. שלום לבטח היה הנושא המרכזי של דבריה. זה היה כמעט בלתי-נמנע בשנת 1940, כאשר יפן כבשה כבר חלק גדול מסין, והמרשל נתון היה בקרב אבוד, נלחם נגד הפולשים. בעוד אשתו פונה כך לקהל האוניברסיטה שהתכנס להאזין לדבריה, הוא ישב על הבמה בדממה חורשת רע. היה זה מופע רב הוד. הוכיתי בהלם מהסתירה המזדקרת בין הסבל הממשי של העם הסיני, לצד הלשון המתורגלת, הצחה, של הגברת צ'יאנג קאי שק, ולבין חיי במגדל השן של נווה-השלום. נעשיתי ער מתמיד לניגוד בין המציאות האלימה הרוויה שפיכות דמים, לבין ניסיונותיי הפדגוגיים להמחיש את האסון הטראגי באיוולותו הפוליטית של מקבת, לסטודנטים שלי שנה לפני כן.

צעיר גרמני ביקר את האוניברסיטה בדרכו חזרה מסין, בה בילה שנים אחדות של לימוד ומחקר. הוא הביא עימו אלבום תצלומים שצילם במהלך הביזה בננקינג על-ידי הצבא היפני. היו אלה בעיקר תצלומים של גופות צפות במים, גופות של נשים עירומות-למחצה שהושארו להרקיב בשמש ברחובות עיר חסרת נפש חיה. המתים והמתים-למחצה נראו שכובים בערימה למרגלות הריסות בניינים. זו היתה הפעם הראשונה בה התוודעתי לאימה של הרוע. רוע שהוצא לפועל בהתקף טירוף קולקטיבי של צבא פולש. תמונות אלה הפחידו ופרעו את דמיוני. למחשבה מתורבתת אין מקום בזה. טבח המוני כזה איננו יכול להיות מובן במושגים רציונאליים. היכרות קרובה עם פורענויות מזעזעות כאלה רכשתי במהלך השנים הבאות, ביתר פירוט. התמונות של ערימות הגופות המרקיבות שראיתי על מסך הקולנוע בכלכותה, מוצאן לא מסין אלא מאירופה. רק תוויהם של פני המתים השתנו. כל היתר זהה – העיניים הנבעתות הפקוחות, האיברים הקרועים, העצמות העירומות מבשר מזדקרות מתוך אדמה ספוגה בדם.


מאנגלית: כרמית רוזן

- – -
*שנטיניקטן, נווה-השלום, הוא בית-הספר והאוניברסיטה לאמנויות שהקים ראבינדראנת טאגור במזרח-בנגל.

ספרו של אלכס ארונסון נקרא Brief Chronicles of Time, ושוב תודה למתן שהגיב והוביל אותי לספר.

לקטע אחר מפרק 4.

לגננת העבריה, שביקרה בנווה-השלום 15 שנים לפני כן.

כרוניקות חטופות של זמן

מתוך "כרוניקות חטופות של זמן", זיכרונות אישיים משהותי בבנגל (1936-1947) – אלכס ארונסון
פתיח לפרק 4 וקטע מאותו פרק עצמו.

נווה-שלום המצוי בפינה שכוחת אל של מערב בנגל, אך טבעי כי ימשוך אליו תהלוכת תמהונים אשר עינם לא חזתה במשורר*, או את מי ששואלים את ליבם להתוודע לאתר שמטפח את אמנויות השלום דווקא בעיבורו של עולם השרוי במלחמה.


בשעות הבוקר המוקדמות, באפלה של טרם שחר, נהג לעזוב את חדרו ועל קצות האצבעות להלך לאולם האוכל שלנו, הוציא כוס מן הארון והטיל את מימיו בתוכה. אז השיב את הכוס הלא-עוד-ריקה למקומה, ופסע חזרה לחדרו. הואיל והדבר התרחש לילה אחר לילה, המשרת שהגיש לנו את ארוחת-הבוקר התמלא חשדות. הוא הסתתר תחת אחד השולחנות על-מנת לבלוש אחר ביקורי הלילה המשונים בארון. כשלראשונה שמענו על הַשתנות הנוקטורנו הללו, חשבנו שמדובר במקרה קלאסי של הליכה מתוך שינה. אך המשרת הבחין בעיניו הפקוחות לרווחה של האיש, בתנועותיו המודעות, בהתנהגותו הדוחה, ושפט אותן כבעלות כוונה. נראה שהמצפון שלו לא הוטרד כהוא זה בעטיו של מה שהצטייר כמין מנחת קורבן לאלוהים נעלם וחסר שם. הוא בהחלט היה נוצרי, יכול להיות אפילו שהיה מומר לאיזה פונדמנטליזם חדש, אופנתי. ניסנו לייחס את הליכותיו לאיזו פיסקה חבויה בתנ"ך או בברית החדשה, אבל לבסוף החלטנו שהמעשה הנידון לא מתקשר לשום מנהג מוכר, דתי או חילוני. גם שירה אי אפשר היה לתלות בדבר, כיוון שלא היו ספרי שירה על המכתבה שלו. מדע הכלכלה** גם הוא לא סיפק ישועה. הסקנו, אם כן, שהעניין הוא מקרה ברור של כפייתיות נוירוטית. דיירי הבניין כתבו מכתב למנהל האחראי על חוק וסדר. כך, העלייה לרגל הלילית לאולם האוכל פסקה, ויום אחד נעלם הכלכלן אף מבלי להיפרד לשלום. במשך כמה ימים התגעגעתי לריגוש שגרם האיש יוצא-הדופן. אבל במהרה החלו להופיע ביטויים אחרים של מוזרוּת מערבית.

—————————

* המשורר הוא רבינדראנת טאגור, אשר הקים את נווה השלום, הלא הוא שנטיניקטן. קראו גם כאן.
**הגיבור מטיל-המים הוא מרצה לכלכלה, כפי שהוסבר לפני כן.

מאנגלית: כרמית רוזן

תודה למתן, שתגובתו לכלכותה, טאגור, והגננת העבריה הראשונה שאהבה את אימא הודו הובילה אותי לספר.


כלכותה, טאגור, והגננת העבריה הראשונה שאהבה את אימא הודו

  בטאגור נפגשתי לפני 6-7 שנים, כשבחנות ספרים קטנה בכלכותה נתקלתי בספרון הדקיק שלו "My Childhood Days", בצמוד לספר שירים. אני זוכרת שקניתי בהתלהבות והוא אכן היה בן-לוויה שאפשר לסמוך עליו ברחובות ההזויים של כלכותה. כששבתי הביתה כעבור כמה חודשים, הפרק הראשון היה לניסיון התרגום השני שלי, כלומר הבא בתור לספר בישול איורוודי, שבו נעצרתי בשלב תרגום המבוא וברשימה הארוכה של שמות התבלינים. חסר לי אז חומר רקע, ואחרי כמה ימים של עבודה הנחתי את התרגום בצד. בשנים שהתגלגלו טאגור כמעט ונשכח ממני, המשיכה ההודית שלי בחרה להיצמד לכותבים עתיקים ממנו. אבל בעקבות המלצה מלבבת שקיבלתי בחודש האחרון (ולת' כתריאל התודה), חזרתי לטאגור דרך חריר אחר:בת ישראל נודדת  – שלומית פרידה פלאום. מסתבר ששלומית, או שנטי כפי שהתקראה גם, שלומית שנטי פרידה פלאום, היתה גננת עבריה פלאית לתקופתה (1893-1963), ובין מעלליה הרבים ברחבי העולם וקשריה עם גדולי/ות עולם, היתה גם (ככל הידוע לי) העברייה הראשונה שהתמלאה כיסופים לאימא-הודו. ואולי לא משונה שהמשורר "מורי ורבי", כפי שכינתה אותו, ראבינדראנת טאגור, היה חוט החיבור שלה. חוץ משהייה בת שנתיים בשנטיניקטן, נווה השלום, בית הספר שהקים טאגור כך וכך מייל מכלכותה, ושבו עבדה ולימדה ילדים הודיים, פגשה אותו גם בניו-יורק (שם הכירו), עבדה כמזכירתו בברלין, והתכתבה איתו התכתבות ענפה (שחלקה עלום עד היום). בספר מקיף ומעניין שכתבה נורית גוברין על אודותיה, נוסעת אלמונית, היא תוהה בין היתר על הקרוב לוודאי רומן (?) שהתרקם ביניהם. שלומית פ. פלאום היתה אישה דעתנית, משכילה ושולטת בשפות רבות, כולל ערבית (מה שאיפשר לה להקים גני ילדים לקהילה היהודית בדמשק, לטייל בלבנון ואף להיפגש עם המלך פייסל בסוריה) , פמיניסטית שהקדימה את זמנה, מסאית בתחום החינוך באותה תקופה, וגם כותבת בחסד. ואני כותבת חסד כי אור וחסד שורים בספר מסעותיה האוטוביוגרפי, שיצא ב-1936, וכפי שיכולות אתן להעלות בדעתכן, עד לפני שנים ספורות כמעט שלא זכה לתשומת לב כלל. מאיר עיניים.

אני עדיין קוראת בעונג ב"בת ישראל נודדת", ואולי רשמים נוספים יבואו פה. ובינתיים הנה מתאבן הפתיחה ל"ימי ילדותי", בתרגומי.
 
 
ראבינדרנאת טאגור
ימי ילדותי

הכלכותה בה נולדתי הייתה בסופו של דבר התגלמות של עולם ישן. כרכרות סוסים נעו בה בכבדות כה וכה, מעלות עננים של אבק, ושוטים נפלו על גביהם של הסוסים הכחושים, שעצמותיהם ניכרו בבירור מבעד לעורם. לא היו אז חשמליות-טראם, לא אוטובוסים, לא מכוניות. עסקים לא היו המרוץ קצר-הנשימה שהם היום, והימים חלפו נינוחים, ספוגי פנאי. פקידים היו לוקחים שאחטה טובה מהנרגילה לפני שהתחילו את היום במשרד ונהגו ללעוס את עלי הבֶּטֶל שלהם בדרכם. היו מי שנישאו באפיריון, אחרים חברו לקבוצות של ארבעה או חמישה לשכור יחד כרכרה, שכונתה "כרכרה בשותף". לאנשים אמידים היו מונוגרמות מצוירות על כרכרותיהם וגג עור פרוש מעל חלקן האחורי, כמו רעלה מוסטת למחצה. נהג הכרכרה היה יושב מלפנים כשהטורבן שלו נוטה באופנתיות לצד, ושני סייסים רכבו מאחור, סביב מותניהם אבנטים מזנבות יאק, והחרידו את הולכי הרגל בצעקות "הי הו!"
       נשים התנהלו באפלה החונקת של אפיריונים סגורים. הן נרתעו מהרעיון של נסיעה בכרכרות, שכן, אפילו לפתוח מטרייה בשמש או בגשם היה נחשב לא נשי.  כל אישה שהיתה די נועזת ללבוש חולצה בסגנון החדש או להניח את רגליה בנעליים, היתה מכונה בבוז "מאם-סאהיב". זאת אומרת, אחת שהתערטלה מכל מידה של כבוד או בושה. אם אישה פגשה באופן לא צפוי גבר זר, מישהו מחוץ לחוג המשפחה, הרעלה שלה היתה צונחת מיד עד קצה אפה ממש, ובבת אחת היא היתה מסובבת אליו את הגב. האפיריונים בהם נשים יצאו החוצה היו סגורים ומסוגרים כמו דירותיהן בבית. כיסוי נוסף, מעין מעטה עבה, נכרך במלואו סביב אפיריון המיועד לבנותיו של איש עשיר או לכלותיו, כך שנדמה לקבר נע.  לצידו צעד הדורוואן אוחז במקל הפליז שלו. עבודתו היתה לשבת בכניסה ולהשגיח על הבית, לסלסל בזקנו, להוביל את הכסף בבטחה לבנק ואת הנשים לבתי קרוביהן ובימי חג להטביל את גבירת הבית בתוך הגנגס, אפיריון סגור והכול. רוכלים שהידפקו על הדלת עם תצוגות מרכולותיהם היו סכים בשמן את כף ידו של שיבננדן כדי לקבל אישור כניסה, ונהגי כרכרות שכורות שימשו לו מקור רווח גם כן. לפעמים גבר שלא קיבל ברוח טובה את רעיון חלוקת הרווחים היה מעורר מהומה מול המרפסת.
       ה"ג'אמדאר" שלנו, סובהא ראם, שהיה מתאבק, היה נוהג לבלות שעות ארוכות באימון בתרגילי הטעייה ומכות ובניפוף אגרופיו הכבדים. לפעמים היה יושב וטוחן חשיש לשתייה, ולפעמים היה אוכל בשקט את הכרובים הטריים שלו על עליהם, כשאנו, הילדים, היינו מתגנבים אליו וצועקים "ראדה-קרישנה!" באוזנו. ככל שהוא נופף בזרועותיו ומחה היינו מתענגים יותר להקניטו. ואולי – מי יודע? הטרוניות שלו היו לא יותר מאמצעי ערמומי כדי לשמוע שוב ושוב את שם האל האהוב עליו.